בין קונספציה למשיחיות

הרבה לפני שרוב החיילים שמחרפים את נפשם היום בעזה באו לעולם, מדינת ישראל ערכה תרגיל לאומי שדימה תפיסת מדינה שלמה כבת ערובה בידי קונספציה שראתה את המציאות לא כפי שהיא, אלא כפי שקברניטיה דאז רצו שהיא תהיה. התרגיל, שהתחיל במדשאות הבית הלבן בספטמבר 1993, הסתיים ב־7 באוקטובר במדשאות קיבוץ בארי.

התמיכה הגורפת של רוב העם בהמשך הלחימה עד למיגור טוטלי של חמאס מראה שהעם מבין זאת היטב.הקונספציה שעליה אוסלו נבנה התבססה על היפוך יוצרות: האויב הפך להיות פרטנר לשלום, ואלה שהתנגדו לפרטנר הפכו להיות אויבים, אויבי השלום.     כשהפרטנר ערפאת עזב את וושינגטון ליוהנסבורג למחרת חתימתו על הסכם שלום קבל עם ועדה והכריז שחתימתו אינה יותר מאשר ביטוי לחיסול ישראל בשלבים, הוגי הקונספציה התעקשו שהתרגיל יימשך. גם כאשר ילדים התפוצצו בדרכם לבתי הספר זה הוגדר חלק מ"תהליך השלום" על ידי מארגני התרגיל, אנשי הקונספציה. ואלה שהתחננו להפסיק עם התהליך, כי זה לא שלום, כמו ילדים תמימים של אנדרסון מול מלך עירום, כונו מחרחרי ריב ומדון, אוהבי אדמה ושונאי אדם. הוצע להם להסתובב כ"קוגלגרים".

קונספציית היפוך היוצרות לא היתה תיאורטית, לא "התאמת ההפכים" של סוקרטס ולא "תורת ההפכים" של המהר"ל מפראג. זאת היתה קונספציה יישומית, תרגיל על רטוב, עם אש חיה שלא פסקה לכל אורך 30 שנות התרגיל. ריאליסט מדיני, לא מי ששבוי בקונספציה כמו פנאט דתי דוגמטי, היה מקדיש מחשבה לטיעון ש"שלום אכן עושים עם אויבים" אך רק לאחר שמנצחים אותם. ריאליסט היה עוצר רגע ומטה אוזן לאזהרה המאוד לא משיחית שאי אפשר לסמוך על מי שניסה לרצוח אותך אתמול ומבטיח לך ביטחון היום.

ריאליסט היה שואל: "מה היה קורה אילו המדינה הקשיבה לקמפיין הציבורי 'אל תיתנו להם רובים' של מועצת יש"ע כשהתהליך היה עוד בתחילתו?". קונספציית היפוך היוצרות הגיעה לשיאה בהרס ההתיישבות היהודית בגוש קטיף והנסיגה הצבאית מעזה. ההתנתקות מעזה היתה התנתקות מהמציאות. "אם יירו אפילו כדור אחד - נדע מה לעשות מתוך גיבוי בינלאומי מלא", נאמר אז בביטחון קונספטואלי מלא.

ריאליסט מדיני, לא מי ששבוי בקונספציה כמו פנאט דתי דוגמטי, היה מקדיש מחשבה לטיעון ש"שלום אכן עושים עם אויבים" אך רק לאחר שמנצחים אותם. ריאליסט היה עוצר רגע ומטה אוזן לאזהרה המאוד לא משיחית שאי אפשר לסמוך על מי שניסה לרצוח אותך אתמול ומבטיח לך ביטחון היום

אבל בפועל, לא ידענו מה לעשות ואין לנו גיבוי בינלאומי מלא. לאלה שלא רצו להיעקר מעזה קראו בלעג "משיחיים", ועכשיו, פוסט 7 באוקטובר, מתוך יישור היוצרות, בני המשיחיים מוסרים את נפשם גם למען אותם מעצבי הקונספציה. וזה בסדר, כי זה מה שעושה קבוצה גדולה של אנשים לעם. בכאוס של הקרבות, בזמן שהרעש של אש התופת מסביב גורם לאיבוד שליטה, הבן שלי, מפקד פלוגת החוד שנכנסה ראשונה לעזה, הדריך את חיילי הפלוגה תמיד לשאול את עצמם: "איפה אני, איפה החברים שלי, איפה האויב?", כדי להתאפס ולשמור על קור רוח. הבן שלי לא היה צריך להדריך את חיילי הפלוגה מי החברים שלהם ומי האויבים שלהם: שאלת מי החבר ומי האויב אינה קיימת בקרב חיילינו הגיבורים. הם יודעים, הם משוחררי קונספציות. באוסלו איבדנו את כושר ההבחנה, איבדנו מרכיב חיוני של זהותנו, אף החלפנו בין אויבינו לחברינו.

לאלופים של העבר שרוצים להפקיד את ביטחוננו שוב בידי אלה שאנו חוששים מפני "היפוך הקנים" על ידי החזרת הרשות הפלשתינית לעזה, ולאלוף שהתבלבל בין חוטף לנחטף, צריך להודיע שהתרגיל הסתיים: המדינה חוזרת לשגרה. שגרת הציונות, הפשוטה וההיסטורית.יש עם, יש מדינה ויש אויב. זה ממש לא תרגיל.