כשהפשע הולם בי

השבוע זה הגיע אלי, אני כותב בתחושת מחנק. הפשע והשנאה המשתוללים בחברה הערבית כבר יותר משני עשורים, אחרי הוואקום השלטוני שהשאירו אירועי אוקטובר 2000, הביאו להתעצמות הפשיעה, לסחר בנשק לא חוקי וללקיחת החוק לידיים. לא משאירים זירה סטרילית, לא משאירים משפחה ללא כאב. יום שלישי השבוע, שעות הבוקר. חברי הטוב, אדהם חמוד, מהנדס מועצה מקומית ג'דיידה־מכר, נרצח בידי טרוריסטים. כן, טרוריסטים, מנשק אוטומטי, כשהיה בדרכו למשרדו במועצה כמדי בוקר.

אדהם, בן 38, נשוי ואב לשלושה ילדים, שהבכור שבהם בן פחות מעשר שנים. איש מאמין ומתפלל, למד בכוחות עצמו, בנה את חייו בעשר אצבעות. לא היה חייב דבר לאיש ונרצח בדם קר, בקלות בלתי נסבלת. הלחיצה על ההדק מהנשק האוטומטי היתה קלה יותר מאשר להניד עפעף.

כבר שנים אני רואה את המתרחש בחברה שלי, וחש שזה עניין של זמן עד שהכאב הנורא הזה יגיע אלי, לאחד מחבריי, מכריי ואולי קרוביי, ולדאבוני זה הגיע. כי נפרצו כל הגבולות לארגוני הטרור הפלילי, וכי אין דין ואין דיין, אין הרתעה, אין אכיפה ואין משילות. לאיש לא אכפת כל עוד זה נשאר "אצל הערבים".

יהיו מי שיגידו שהערבים כמו תמיד בוכים, ולא רוצים להקים תחנות משטרה ביישובים שלהם, ויהיו כאלה שאפילו יגידו שהערבים לא מספיק משתפים פעולה עם המשטרה. ואני תוהה: האם מדינה שלמה, שיודעת מה מתרחש בכל בירות מדינות האזור, מדינה שאמורה לשלוט ולמשול, באמת נרתעת מהתנגדות אזרחים להקים תחנת משטרה?

התשובה ברורה, וזו הסיבה היחידה להמשך ההפקרות המתמדת של חמישית מאזרחיה: הקורבן אינו יהודי. או במילים אחרות - העבירה אינה ביטחונית, ולא נופלת בהגדרת האיום על הביטחון הלאומי.

אלה שיגידו שהערבים לא משתפים פעולה עם המשטרה - דווקא הם יודעים היטב שזה לא תפקידו של אזרח להיות משתף פעולה של המשטרה. היא אמורה אולי להסתייע באזרחים, אבל היא הגוף שניתנות לו הסמכות והרשות להגן על החוק בכל האמצעים, והיא לא זקוקה לשום שיתוף פעולה אם היא בנויה נכון ואם היא מקצועית מספיק.

אדהם, בן 38, נשוי ואב לשלושה ילדים, שהבכור שבהם בן פחות מעשר שנים. איש מאמין ומתפלל, למד בכוחות עצמו, בנה את חייו בעשר אצבעות. לא היה חייב דבר לאיש ונרצח בדם קר, בקלות בלתי נסבלת. הלחיצה על ההדק מהנשק האוטומטי היתה קלה יותר מאשר להניד עפעף

אמרתי כבר כמה פעמים, גם במדור הזה, שהמשטרה היא חלק מהבעיה, ולא מהפתרון. כי דווקא עכשיו, בשנה האחרונה, המשטרה מיישמת מדיניות של עוינות יותר מאשר מדיניות של שירות לאזרח. זה נכון גם כלפי חלק מהאזרחים היהודים, ולא רק הערבים.

מה לא נאמר ומה עדיין לא נכתב על סוגיית הפשיעה בחברה הערבית? אבל שום דבר לא עוזר, שום דבר לא מסייע. ביישובים ערביים כמו לוד, רמלה ואום אל־פחם, הירי מתרחש לא בלילה - אלא לאור יום, ולמשטרה אין יכולת להרתיע או למגר את התופעה הזו. אבל כשהירי מגיע לבתים של משפחות יהודיות - כל המשטרה עומדת על רגליה האחוריות ויוצאת כדי לחפש את הנשק או את החשוד בירי.

אני יודע ששום דבר לא הולך להשתנות בקרוב. לא רק בגלל המלחמה ולא רק בגלל מדיניות המשטרה, אלא בגלל מדיניות הממשלה, שסדר היום שלה לא מביא בחשבון - או ליתר דיוק לא רואה - את האזרח הערבי כאזרח שמגיע לו שירות של ביטחון אישי.