ציבורים שלמים, ובתוכם נציגי ציבור, מתנגדים לישראלים שבוחרים לעזוב את הארץ ("לרדת"). הם מרגישים נבגדים, רואים בעזיבה נטישה ומתנגדים להשקעה רגשית או כספית בישראלים בתפוצות.
הכעס גורם לעיוורון. יש ציפייה שהישראלים בתפוצות יפצו על היעדרם באמצעות עשייה, קידום ונתינה למען מי שממלאים את חסרונם בארץ. אך הישראלים בתפוצות מהווים עבור ישראל מערך יח"צ אדיר, תורמים ופועלים. וכבכל מערכת יחסים לא־שוויונית, נוצרים סדקים, במיוחד אצל הדור השני.
אלו שעברו אסימילציה לתוך תרבות חדשה אינם מחוברים למציאות הישראלית, לתרבות או להוויה. המשאב האיכותי הזה מתפספס, מכיוון שאין אסטרטגיה מוגדרת, מסודרת ומובנית לשימור הזיקה שלהם לישראל.
ב־7 באוקטובר הדיון הזה הפך עוד יותר אקוטי. סקר שקיימנו העיד כי האדמה נשמטה גם מתחת לרגליהם של הישראלים שחיים בתפוצות. שלא כמו בישראל - הם לא זכו לקהילתיות שהרימה וחיזקה אותם. בסביבתם הטבעית הם נתקלו בניכור, בריחוק או בסלידה, ואפילו בגילויי אנטישמיות. הזרות הוחצנה, הזהות טושטשה.
לפי הסקר, ככל שהקולות נגד ישראל התחזקו - תחושת אובדן הביטחון האישי שלהם התחדדה, והם מצאו את עצמם כלוויינים ללא תחנת עגינה. כוח אדיר שמנותק ומרוחק, רק כי המדינה לא השכילה לטפח קשרים ולתמוך בהם.
מנגד, הקולות המפוכחים נשמעים, קולות המבינים כי גם הישראלים נדים בעולם. שהעזיבה לא מגיעה ממקום של רצון לפגוע או להתנער מהמדינה, אלא מתוך חיפוש אתגרים ורצון לשפר את איכות החיים של המשפחה. קולות אלו מבינים את התפיסה של הישראלים כמשאב, ויודעים שבשביל חיבור - חשוב להשקיע בחיזוק הקשר.
הפתרון לא מורכב: על המדינה למצוא דרכים ליצירת שותפות בין ישראל לבין הישראלים שבחרו לא לגור בה. דרוש מערך סיוע ותמיכה המושתת על מורשת ישראלית ליברלית־חילונית: בתי תרבות בפריסה גלובלית שיעסקו בבניית קהילה, הגברת תחושת הביטחון האישי, מתן תמיכה מותאמת שפה ותרבות, חשיפה לתרבות הישראלית על כל גווניה ורבדיה, וחיזוק הקשר של הדור הצעיר לישראל באמצעות בתי ספר משלימים לחינוך.
הקולות המפוכחים נשמעים, קולות המבינים כי גם הישראלים נדים בעולם. שהעזיבה לא מגיעה ממקום של רצון לפגוע או להתנער מהמדינה, אלא מתוך חיפוש אתגרים ורצון לשפר את איכות החיים של המשפחה. קולות אלו מבינים את התפיסה של הישראלים כמשאב, ויודעים שבשביל חיבור - חשוב להשקיע בחיזוק הקשר
התוצאה שתתקבל תהיה יצירת מנהיגות ישראלית עולמית איתנה, וביסוס של ישראל כחלק בלתי נפרד מחייהם של הילדים, מתוך היכרות ושייכות. תחנת עגינה שבה אפשר להיות ישראלים, גם אם אתם לא חיים בישראל.
המכשול ביישום אינו אובייקטיבי. נדרש הון ראשוני התחלתי, ומשם הקהילה תסייע במימון המרכז והפעילויות. המכשול הוא בהתנגדות של נבחרי ציבור להשקעה של כספי מיסים במי שקיבלו החלטה לעזוב, מבלי להביא בחשבון את הרווח הפוטנציאלי למדינה מהשקעה כזו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו