שקט, עדיין יורים

ב־31 בדצמבר 2023 עלה פרק חדש בפודקאסט "השבוע" של "הארץ". אהוד אולמרט התארח והצהיר ש"צריך להפסיק את המלחמה כעת ולבצע עסקה לשחרור החטופים". באותו יום עלתה כתבה ב"אל־ג'זירה" שסיקרה את דבריו - "אולמרט: ישראל חייבת להפסיק את המלחמה ולשחרר את כל אסירי חמאס כדי לשחרר את כל בני הערובה".

בזמן שאנחנו עשינו כל ניסיון אפשרי לאמץ תרבות מערבית, אויבינו במדינות ערב למדו עברית (תרתי משמע) כדי להכיר מקרוב את החברה הישראלית, ואז לנסות לפרק אותה. המשמעות היא שאנחנו תחת עינם הפקוחה כל הזמן. כל אמירה, כל הסתייגות, כל מחלוקת וכל הפגנה מוצאות מקום של כבוד בתקשורת הערבית העוינת וברשתות החברתיות. כך שמעבר לרצון לדווח על המתרחש בצד הישראלי בהיבט החדשותי, יש רצון להציג את הפערים שקורעים את החברה בישראל, גם במהלך המלחמה. והדבר הזה נותן דלק מורלי לפלשתינים בכלל ולחמאס בפרט.

לדוגמה, על רקע הרצון של מבקר המדינה לחקור את תפקוד הצבא ביחס למחדלי 7 באוקטובר נכתב באתר "אל־ג'זירה": "מצב של חשדנות וחוסר אמון בין נתניהו לצבא". בעיתון "אל־קודס" דיווחו כי "מתרבים בקרב חוגים ישראליים הספקות ביחס לכדאיות ולמחירים של המלחמה בעזה", בין היתר בגלל "האמון בנתניהו ובשיקוליו". בהקשר זה עיוות "אל־ג'זירה" ציוץ של העיתונאי אלמוג בוקר - "ככה לא מנצחים במלחמה". הרושם שהתקבל בכתבה היה של כישלון - "עיתונאי ישראלי: אנחנו לא מנצחים במלחמה, הצהרות המנהיגים מעידות על סיומה".    

סוגיה נפיצה אחרת בתקשורת הערבית היא המחאה של משפחות החטופים. בשבוע שעבר דיווח "אל־אהראם" המצרי כי "משפחות של עצורים ישראלים מסתערות על הכנסת ודורשות הסכם מיידי עם חמאס", וכי "משפחות ישראליות חוסמות את רחובות איילון בתל אביב בדרישה לשחרר עצורים" (כן, מה שקראתם - עצורים ולא חטופים). יש גם רצון להעצים את המחלוקת בישראל ביחס לתנאי העסקה עם חמאס ולהציג את הצד הישראלי כמי שנכשל במלחמה ובניהול המשא ומתן.

אבל את עיקר תשומת הלב של הסיקור התקשורתי הערבי תופסות התבטאויות של עיתונאים ישראלים על טבח 7 באוקטובר. לאחרונה - ובעיקר לאחר פרסום מסמך חמאס "הנרטיב שלנו: מבצע שיטפון אל־אקצא", שבו מסביר הארגון את הסיבות לפרוץ המלחמה ומכחיש את הזוועות שביצעו אנשיו - מחפש "אל־ג'זירה" כל מקור ישראלי שיכול לתמוך בעמדת חמאס.

איך מקורות ישראליים יכולים לספק מידע מועיל לפלשתינים? בדיווחים ובכתבות בערוצים שונים אצלנו, כאילו חלק מהמידע שפורסם על זוועות הטבח אינו נכון. שניים כאלה פורסמו לאחרונה: של ישי כהן ושל רביב דרוקר. כהן פרסם ראיון עם קצין צה"ל שמספר כי מחבלי חמאס רצחו ילדים ב־7 באוקטובר, אולם לאחר זמן קצר נאלץ למחוק אותו בעקבות ביקורת על חוסר האמינות שלו. מה שעוד שיחק לידיים הערביות־פלשתיניות היה העובדה שהראיון התקיים באישור דובר צה"ל. כלומר, לכאורה, הצבא הישראלי מפיץ במזיד ידיעות שקריות בדבר הטבח.

כל אמירה, כל הסתייגות, כל מחלוקת וכל הפגנה מוצאות מקום של כבוד בתקשורת הערבית העוינת וברשתות החברתיות

אבל בעוד את המקרה של כהן אפשר לתאר כשולי, הכתבה של עיתונאי חדשות 13 רביב דרוקר זכתה לתהודה רבה. תחת הכותרת "קצינים תיארו זוועות מהטבח - שלא קרו" הפריך דרוקר כמה דיווחים של קצינים ודוברים מצה"ל ומהמשטרה בנוגע לזוועות חמאס. "אל־ג'זירה" תרגם את הכתבה ואת הדיון שהתקיים באולפן, והוסיף פרשנות משלו לדברים.

אין בכוונת הדברים כאן לקרוא לצמצום הסיקור העיתונאי של המלחמה, אבל בהחלט יש לפעול בשכל ביחס למידע שמפורסם אצלנו באמצעי התקשורת. אנחנו צריכים להכיר בכך שהאויב מאזין, רואה ומנתח כל צעד שלנו. לעיתים קרובות מדי אנחנו מספקים לו כלי עזר במלחמת התעמולה והתודעה שהוא מנהל נגדנו.