מדוע השמאל שונא את ישראל?

בזמן שלמעלה מ-3,000 רקטות נורו אל עבר ישראל בידי החמאס, נראה כי הממסד של המפלגה הדמוקרטית משותק ולא מסוגל למצוא מענה לסבב המלחמה האחרון.

הם חוששים כמובן מה"סקואד" - שלוש חברות הקונגרס הרדיקליות (אלכסנדריה אורקסיו קורטז, ראשידה טאליב, ואילהאן עומאר. הדמוקרטים חוששים גם מקבוצת 'חיי שחורים נחשבים', בריוני הרחוב של 'אנטיפה', והמוסדות ה'נעורים' הרדיקליים שלנו הכוללים את תאגידי הספורט המקצועי, האקדמיה, והתקשורת שהפכו אנטי-ישראליים במוצהר.

לא רק זאת, הממסד של המפלגה הדמוקרטית אחוז אימה גם לנוכח העובדה שעמדות אנטי-ישראליות נעשות יותר ויותר חופפות לאנטישמיות פשוטה. למעשה, לא ירחק היום בו המפלגה הדמוקרטית תמצא את עצמה מבוזה כפי שהיה הלייבור הבריטי תחת ג'רמי קורבין.

חברות ה'סקואד' הרדיקליות – המשקפות את הדור הצעיר של המפלגה – כבר התחילו ללכת בכיוון הזה כאשר פקפקו בעבר בנאמנותם הפטריוטית של יהודים אמריקניים התומכים בישראל והן נאלצת לעיתים קרובות להתנצל בשל אמירות אנטישמיות אוויליות.

השמאל שדוגל בשיפוט מחמיר של אירועים היסטוריים מהעבר הרחוק. מדוע, אם כך הוא עסוק באופן אובססיבי באומה שנולדה מתוך השואה, תוך שהם מצדדים באויביה של ישראל, שתמכו במוצהר בנאצים במלחמת העולם השניה?

לא רק חאג' אמין אל-חוסייני, המופתי הגדול של ירושלים, תמך בנאציזם. מצרים, למשל, אירחה בשמחה נאצים לשעבר כמו רופא מחנות המוות אריברט פרדיננד היים או איש הוואפן ס.ס. אוטו סקורנצי. עד היום קשה שלא להיזכר ב'מיין קאמפף' של היטלר כשקוראים את אמנת החמאס.

השמאל תומך בלהט בממשלות דמוקרטיות הסכמיות וסבור שעל ארצות הברית להשתמש ב"עוצמה רכה" כדי לבודד רודניות. אולם, הרשות הפלסטינית וחמאס מסרבות לקיים בחירות סדורות במועדן. אם יקום בישראל רודן כוחני שיבטל את הבחירות וישלוט בכוח הזרוע, הסיוע האמריקני יקוצץ תוך יום.

ובכן, אם ההיסטוריה והערכי הדמוקרטיה לא יכולים להסביר את השנאה האנטי-ישראלית של השמאל, שמא הפתרון מצוי בפגיעה בזכויות האדם? אבל גם כאן, ישנה אסימטריה קיצונית. אזרחי ישראל הערבים נהנים מהרבה יותר הגנות חוקתיות מאשר ערבים החיים תחת הרשות הפלסטינית או חמאס.

גם רשימת בעלות הברית של החמאס יכלה לעורר דאגה מוסרית. הללו, הן ללא יוצא מן הכלל רודנויות מפירות זכויות אדם כמו איראן, צפון קוריאה, סין ורוסיה. האם השמאל הביע אי פעם מורת רוח מכך?

עלינו, אם כן, לתור אחר הסברים אחרים לבולמוס האנטי ישראלי של השמאל.

הסבר חלקי נמצא בכך שהשמאל המערבי מתעב כל סיפור הצלחה, משל מדובר בתוצאה של "פריבילגיה" לא הוגנת. בין 1947 ל-1967 כשישראל היתה אנדרדוג היא לא הייתה שנואה כל כך. היא הייתה אז ענייה יותר, סוציאליסטית יותר ובסכנת הכחדה מצד שכניה הרבים והחזקים. לאחר הניצחונות במלחמות 1967 ו-1973, הצבא הישראלי הוכיח את עצמו כבלתי מנוצח, גם מול עוצמה, חימוש ומספרם הרב ביותר של אויביו.

עבור השמאל, משמעות העוצמה הנוכחית של ישראל, בטחונה העצמי והצלחתה, הוא שהיא כבר לא קרבן, ולפיכך היא יכולה להיות רק דבר אחד: תוקפן. ככל שמערכת כיפת ברזל מיירטת יותר רקטות, וככל שמטוסי חיל האויר משמידים את משגריהן, כך השמאל מאמין יותר ויותר שישראל מנצחת בקלות רבה מדי ושהיא פועלת באופן "לא פרופורציונלי".

בעולם האיתותים המוסריים של השמאל, ישראל תפסה את תפקידה של המשטרה "הלבנה" האמריקנית, והפלסטינים נתפסים כמעין גרסה בינלאומית של "חיי שחורים נחשבים". ולפיכך: הפלסטינים הם ה"נעורים", והישראלים לא.

לשמאל יש גם קונספט משונה בנוגע ל"אימפריאליזם" וה"קולוניאליזם" העכשווים. הכלל המנחה הוא שמערביים לא יכולים להתיישב במספרים גדולים באזורים לא מערביים. אבל זהו כלל חד סטרי. מיליונים מהמזרח התיכון התקבלו באהבה בבלגיה, צרפת, גרמניה, בריטניה ובארצות הברית.
היהודים בישראל מתגוררים בחבל ארץ שהם התגוררו בו מאז ראשיתה של הציביליזציה עצמה, וגבולות 48' המצומצמים שלה הורחבו גם הם רק לאחר שהיא הותקפה ועמדה בפני סכנת השמדה. אבל בכל זאת, הם יואשמו בקולוניאליזם.

השמאל טוען כמובן שאין קשר בין אנטי-ישראליות לאנטישמיות, אבל קשה לקבל ברצינות הבחנה כזו כשהשמאל הקיצוני עסוק באובססיביות בביקורת נגד ישראל ומתעלם מדיכוי ורודנות בכל מקום אחר.

מדוע אין הפגנות בערי המערב נגד המפלגה הקומוניסטית הסינית שמחזיקה למעלה ממיליון מוסלמים אויגורים במחנות? מדוע העולם שכח ממיליוני הפליטים כמו הגרמנים מהוולגה, אנשי מזרח פרוסיה והיוונים הקפריסאים, ואילו לפלסטינים יסגדו ככאלו שהוחלפו בידי היהודים?

טורקיה, שהיא בת ברית רשמית שלנו בנאט|ו, זכתה למעט מאוד ביקורת בנוגע לטיפולה בכורדים וחוסר הסובלנות שלה כלפי מיעוטים. מדוע אם כן המדינה היהודית היא היחידה שזוכה למנת ארס שכזו?

השנאה כלפי מדינת ישראל הדמוקרטית, ועוד בזמן שהיא תחת מתקפה, אינה רק השתקפות של השמאל החדש והרקוב. זה סימפטום למחלה קשה יותר במערב, של רלטיביזם מוסרי ושנאה עצמית. שנאה כלפי ישראל היא פשוט דרכו של המערב לשנוא את עצמו.