לדחות את התבוסתנות

"אי אפשר לנצח רעיון", גם כשהוא רעיון של רשע. "אי אפשר לנצח גרילה עממית, שמרבית החברה העזתית תומכת בה", ולכן צה"ל ייכשל בהכרח במשימתו.

"רצחנות וסאדיזם בעצם מבטאים מצוקה שצריך 'לטפל' בסיבותיה", או ב"הקשר" המצמיח אותה - כלומר, לאמץ את תביעות הרוצחים. "אי אפשר להמשיך לפעול בדרום הרצועה בגלל ריכוזי האוכלוסייה שם", "שחרור החטופים קודם לכל", ולכן צריך להרים דגל לבן, "לעת עתה", ובינתיים לקיים בחירות.

אלו מקצת מאמונות השווא בגל של תבוסתנות השוטף אותנו לאחרונה.

מוליכים אותו מפקדים לשעבר שכשלו. הם מעדיפים שכולנו נדבק כמוהם בכישלונם, ובלבד שהוא לא ייראה, ומוליכים אותו בעלי דעה למיניהם, יונים שוחרות שלום כביכול, שתמונת עולמם התרסקה כבר עם האוטובוסים המתפוצצים אחרי אוסלו וכמובן עכשיו, לנוכח זוועת עזה.

אבל אפשר לנצח רעיונות. הדיקטטורה הקומוניסטית נשענה על רעיון, מעוּות, ובלחץ צבאי, כלכלי ומדיני היא פורקה בכל רחבי אירופה. האם נגזר דינן של סין וצפון קוריאה להילכד לנצח בציפורני הקומוניזם? וכך גם בעבר הרחוק יותר: הצי הבריטי ואחר כך מדינות הצפון בארה"ב הכריעו כמעט לחלוטין את העבדות. הרעיון הגזעני של דרום אפריקה חוסל בכוח הזרוע (אמנם לטובת משטר מושחת אחר). היכן הן האידיאולוגיות הנאצית הגרמנית והפשיסטית האיטלקית שהובסו במלחמה? והמיליטריזם היפני? את הג'יהאדיזם הברברי השואף לרצח עם חיוני ואפשר להכריע, והכרעתו חייבת להתחיל בתבוסה צבאית. לנו זו משימה הכרחית, והמלאכה מתחילה בעזה, אם כי לא תסתיים שם. מקפלי הברכיים למיניהם דומים למנהיגי צרפת ובריטניה הפייסנים ערב מלחמת העולם השנייה.

אפשר לנצח "גרילה עממית".

אפשר להכריע מערך טרור רצחני, שחברה מסוימת תומכת בו ברובה. ראשית, מבחינה מוסרית אין ללכת שולל אחר העובדה שרצחנות מתועבת כמו של חמאס "זוכה" בתמיכה עממית. המחשבה שתמיכה עממית יכולה להיות סיבה לסובלנות כלשהי כלפי שלטון רשע כמו של חמאס, היא אובדן דרך מוסרי. "טרור עממי" כמו זה ברצועה, ובמידה רבה גם בשומרון וביהודה, ליד ריכוזי האוכלוסייה שלנו, אפשר לנצח באמצעות כיבוש ושלטון צבאי שיתמסר לניצחון כזה. מי שנרתע מהם, וקל וחומר מי שממליץ על הפיכת חברה תומכת טרור וג'נוסייד למדינה ריבונית, בעצם ממליץ לנו לחיות עם נאצים על מפתן בתינו. יש לדון בשיטות הפעולה של שלטון צבאי כזה. הן צריכות להיות שונות מאלו שנקטנו בשטחים לפני אוסלו וההתנתקות. אבל ברור ששלטון עצמי לערבים בשטחים, מעבר לניהול מקומי יומיומי, הוא מתכון לאסון.

המניע הפוליטי של התבוסנים למיניהם, המבקשים לעצור ולעבור לבחירות, ברור: איבתם לנתניהו גוברת אצלם על כל שיקול דעת

אמנם צה"ל הוחלש מראשית שנות האלפיים - גם בבינוי הכוח שלו וגם בתפיסותיו האסטרטגיות - אבל הוא מסוגל לעמוד במשימת הכרעת המחבלים ברצועה וביו"ש. למרות ההגבלות שהדאגה לגורל החטופים מטילה עלינו, ולמרות המגבלות המדיניות שממשלת ישראל חייבת להביא בחשבון, אנחנו איננו יכולים לסיים את המערכה הנוכחית, אלא בחיסול גמור של היכולת הצבאית והשלטונית של חמאס ברצועה. החלופה אינה חזרה דמיונית ל־6 באוקטובר, אלא נגב שומם מתושביו וגוֹוֵע, דמורליזציה חמורה של הציבור הישראלי והמשך המתקפה של שלוחי איראן בכל גבולותינו.

המניע הפוליטי של התבוסנים למיניהם, המבקשים לעצור ולעבור לבחירות, ברור: איבתם לנתניהו גוברת אצלם על כל שיקול דעת. זאת התנהגות אובדנית, אי־רציונלית. נראה שחלק מההסבר לה הוא נפשי־דורי: תופעת הלשעברים התבוסניים והממורמרים, או "הדיכאוניסטים", היא בין היתר תופעה של זקנה, של זעם ופחד מסוף החיים המקצועיים והאישיים. במעבר מהפרטי לציבורי, התופעה הזאת נהיית מפגן של אובדנות קיבוצית. אבל ישראל חפצת חיים. היא תדחה את יללת הנכאים.