בסוף העשור "ימלאו" 100 שנים לטרור הערבי-פלשתיני. ההתנגדות לקיום יהודי בארץ ישראל אינו נוגע לוויכוח על קווי 67' או 47'. הוא על עצם קיומנו. בכל כמה שנים ה"סגנון" משנה פנים: מאבנים וקלשונים, דרך הכנופיות, צבאות של מדינות, קטיושות, אוטובוסים מתפוצצים וכעת גראדים וקסאמים. המטרה - זהה. האמצעים משתנים עם הזמן. בעשר השנים האחרונות הרעה נפתחת מדרום. הקסאם הראשון נורה מעזה לשדרות באביב 2001. חוסר תגובה העצים את הירי. ההתנתקות שפכה דלק על התבערה העזתית. עזה הפכה לארסנל הנשק הגדול ביותר במזרח התיכון. בסבב הזה משתנה המאזן. חיסול ממוקד ומוצלח של אחד מראשי הנחש ברצועה הדליק נורה אדומה מהדהדת מעל ראשם של הטרוריסטים: ישראל מסכלת פיגוע גדול מסיני, זמן קצר לפני הביצוע. דמכם בראשכם! זו היתה יוזמה, לא תגובה. בעזה מבינים כעת שאין חסינות מפני הטרור. יירוטים ממוקדים נוספים של חוליות שמתכוננות לירות רקטות על אשדוד, אשקלון או באר שבע - העמיק את ה"מסר". אם תירו - לא תהיו! ובעוד היד האחת של צה"ל תוקפת ומכה, היד השנייה מגינה. אילו היה ספק כלשהו בנחיצותה וביעילותה של מערכת כיפת ברזל, אזי הסבב האחרון סיים את הוויכוח. קיצוץ ב"שומנים" של תקציב הביטחון - כן. קיצוץ בתקציבים למטרות מבצעיות - אסור. השילוב הזה של הנחתת מהלומות על האויב בצד פעילות הגנתית על האזרחים - הוא שילוב חשוב והכרחי. אבל מה שיודעים כולם הוא שבסוף לא יהיה מנוס מפעולה נרחבת ברצועה. זה לא יהיה קל, זה לא יהיה קצר, אבל פעולה כזו ודאי תסיר את האיום לזמן רב. הניצחון המהותי שכבר הושג הוא עמידתם של מיליון תושבי הדרום. העוצמה המרשימה שמפגינים התושבים מקו אשדוד, גדרה וגן יבנה דרומה הוא הניצחון האמיתי! הכותב הוא סגן יו"ר הכנסת וחבר ועדת החוץ והביטחון
עוצמת תושבי הדרום היא הניצחון האמיתי
אופיר אקוניס
הכותב הוא הקונסול הכללי של ישראל בניו יורק
