אנחנו נוטים, באופן טבעי, לראות בעקירת אנשים מביתם נקודת חולשה: הם מאבדים עסקים, פרטיות, שגרת יום ומסגרות לימודים. אלא שהפינוי חסר התקדים בהיקפו ובעוצמתו בגבולות ישראל הוא גם קלף חזק ויקר במיוחד, שנמצא כיום בידם של מי שנאלצו לעזוב את ביתם. זהו הג'וקר שלהם לעתיד טוב יותר עבורם ועבור המדינה כולה.
לאחרונה נשמעים יותר ויותר ניסיונות להציב תאריך יעד לשובם של המפונים. בדרום כבר הוגדר 4 בפברואר (תאריך שראשי הערים והיישובים מתנגדים לו, בגלל חוסר היציבות הביטחוני), ובצפון עדיין אומרים "בקרוב". יש לי עצה אחת לתושבים ולראשי היישובים: אל תשובו לביתכם עד שהמדינה לא תחתום איתכם חוזה חברתי־כלכלי חדש.
השיבה הביתה היא לא סתם אקט פיזי של אריזת מזוודות וחפצים. היא מוכרחה להגיע מתוך תיקון רעיוני של מחויבות המדינה כלפי אזרחיה, ופיזי כלפי התשתיות. החזון הציוני נבנה על תפיסה משולבת של ביטחון והתיישבות. היישובים נתפסו כמוצבים אזרחיים, והתושבים שבחרו לגור בהם קיבלו על עצמם את הגשמת האתוס הציוני. במילים אחרות: החיים בשוליים הגיאוגרפיים של ישראל אפשרו להם לקחת חלק מרכזי בסיפור הציוני. העניין הוא שהמרכזיות הזאת מעולם לא באה לידי ביטוי במובנים חברתיים־כלכליים. היישובים הוזנחו, לא נבנתה בהם תשתית המאפשרת את קיומם של תעסוקה ראויה או חיי פנאי מספקים. כך הם הפכו ל"אנשי הפריפריה", האנשים שחיים בשוליים רק כי אין ברירה אחרת. לבסוף, נפלה גם הלבנה האחרונה - ההבטחה הביטחונית.
הפינוי הוא ביטוי פיזי של ההתרסקות הזאת. תושבי הצפון, למשל, לא המתינו לפינוי רשמי. הם פינו את עצמם, חלקם למחרת 7 באוקטובר, וכפו בכך על המדינה את הפינוי הרשמי.
עזיבת הערים והיישובים היא בבחינת ביקורת נוקבת על המדינה שהפקירה את חלקה בהסכם. האמון נשבר סופית, ויותר ויותר סימנים בשטח מגלים כי הפינוי מומר להגירה שלילית. היישובים ננטשים, ועבור המדינה זהו חלום בלהות, נקודת מפנה של ממש בחזון הציוני.
על כן, הבחירה של התושבים שלא לחזור היא הסיכוי הטוב ביותר שהיה להם לכתוב מחדש את מקומם בתוך החברה הישראלית. עליהם לשבת עם המדינה לשולחן ולנסח חוזה חברתי־ביטחוני חדש. למשל, הריסה ובינוי מחדש של שכונות שלמות, שיאפשרו את עיקור רכיבי העוני והחולשה החברתית. על השכבה הזאת תיבנה שכבה חדשה, איכותית וממוגנת - הן מפני טילים והן מפני רעידות אדמה - עם פיתוח עירוני מודרני ואפשרויות תעסוקה ופנאי.
החיים בשוליים הגיאוגרפיים של ישראל אפשרו להם לקחת חלק מרכזי בסיפור הציוני. העניין הוא שהמרכזיות הזאת מעולם לא באה לידי ביטוי במובנים חברתיים־כלכליים. היישובים הוזנחו, לא נבנתה בהם תשתית המאפשרת את קיומם של תעסוקה ראויה או חיי פנאי מספקים
אסור להתפשר על דבר מלבד סוף עידן שכונות העוני באזורי הגבול. תושבי יישובי הגבול - אל תאבדו את הקלף החשוב הזה. אם תשובו אל הבתים ללא חוזה חברתי חדש, תאשרו את השוליות שמדינת ישראל מייחסת לכם ותאבדו את הסיכוי להשפיע עליה לתקן זאת. הדרך לחיים טובים יותר עוברת בתיקון מן היסוד לא רק של המבנים, אלא גם של אופי יישובי הגבול.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו