הבחנתה הנוקבת של אמא לביאה

היום מציינים חודש לנפילתו של רס''ל במילואים בן זוסמן ז"ל, שנפל בקרב בצפון רצועת עזה.

לא הכרתי את בן, ולא את משפחתו. אבל כבר חודש שהמילים של שרית אמו מהדהדות בי, מחדדות ומעמיקות את ההבדל התהומי בינינו לבין אויבינו. מי היא אמא לביאה, ומי היא אמא תן שמרחרחת אחרי הדם ומתענגת על גוויות.

בהלוויה, על קברו של בנה שנפל בגיל 22, שרית עמדה זקופה ובקולה היציב הבטיחה: "אנחנו ננצח. אין לנו ברירה אחרת. אנחנו עם שרוצה לחיות ולא כמו האויבים שלנו, שפלים ופחדנים, נאצים ועוזריהם שמקדשים את המוות. אנחנו נחיה ונשגשג ונבנה!" אולי יש בדבריה של שרית תמצית ההבדל בינינו לבין אויבינו.

המשאבים בעזה אינם מגויסים לבניית גני ילדים אלא לבניית מנהרות תחתיהם, לא להקמת מפעלים אלא לאיסוף נשק, לא להייטק - אלא לייצור רקטות. קשה לנו כישראלים מערביים להבין את האינטרס שלהם בטרור

חלק מהקונספציה שהתנפצה היא המחשבה שאנחנו והעזתים זה אותו דבר משני צידי המתרס. "אמא היא אמא היא אמא" - כך אומרים, ואין אמא שלא מאחלת לבנה את הטוב ביותר. מי שהיה הרמטכ"ל, ולימים ראש ממשלת ישראל, אהוד ברק, אמר כי אם היה פלשתיני ובגיל המתאים, ייתכן שהיה מצטרף לארגון טרור. כי מה ההבדל בינינו לבינם? אמא היא אמא, חייל הוא חייל. כך היו שחשבו עד 7 באוקטובר.

ישראל טיפחה במשך שנים אשליה כאילו לנו ולפלשתינים יש חלום משותף. כולנו רוצים שקט, שגשוג, בריאות ופרנסה. רצינו להאמין שאנו דומים. הבטיחו לנו יונה, עלה של זית ומזרח תיכון חדש, שעזה תהפוך לסינגפור. רק לפני כמה  חודשים ראש אמ"ן, האלוף אהרון חליוה, הסביר ש"פני העזתים להסדרה", טוב להם, יש להם פרנסה, מרחב דיג, פועלים יוצאים לעמל יומם בקיבוצי העוטף, יש להם שלטון עצמאי, ים, אבטיח ומטקות - מה צריך יותר?

בהבחנה הנוקבת של שרית על קבר בנה זוקקה התהום התרבותית והדתית בינינו לבין אויבינו. אמא פלשתינית מתגאה כשבנה מתקשר לספר לה שרצח ילדים וקשישים בביתם. כשצעירה יהודייה נחטפת - ההמון בעזה חוגג. כשמכים שבויה בכיכר פלשתין - מחלקים לצופים ממתקים. סולם הערכים שלנו ושל העזתים אינו שונה - הוא הפוך. העם הפלשתיני בוחר בטרור ומקדש את הרצח. המשאבים בעזה אינם מגויסים לבניית גני ילדים אלא לבניית מנהרות תחתיהם, לא להקמת מפעלים אלא לאיסוף נשק, לא להייטק - אלא לייצור רקטות. קשה לנו כישראלים מערביים להבין את האינטרס שלהם בטרור. האמנו שטרור צומח רק מתוך מצוקה אמיתית, לא חשבנו שאדם מתעקש על מצוקה כדי לדבוק בטרור.

מתחילת המאה הקודמת שורת תנועות אסלאמיות פונדמנטליסטיות עומדות בחזית האלימות הדתית: טליבאן, אל־קאעידה, דאעש, בוקו חראם, וכמובן חמאס. תנועות שביצעו אלפי מתקפות טרור ברחבי העולם. האלימות האסלאמית מופנית גם כלפי פנים, חוקי השריעה מורים על מאות הוצאות להורג מדי שנה. בשנת 2020 כ־88 אחוזים מההוצאות להורג בעולם התבצעו בהוראת מדינות מוסלמיות. אחד ממקורות ההשראה לטבח נמצא בקוראן, שבו מתואר גורלו של שבט יהודי שהורשע בצידוד באויבי מוחמד. ראשיהם של 800 הגברים היהודים נערפו, והנשים והילדים הפכו לעבדים. הקוראן מעודד נקמת דם, מתיר לקיחת שפחות מין כשלל ומצווה על מלחמה בכופרים ובאויבי האסלאם. צוואתו האחרונה של מוחמד לשומעי לקחו היא להרוג את המתנגדים לאסלאם. "תפסו אותם, כתרו אותם וארבו להם בכל אתר ואתר", מורה מוחמד (סורה 9).

כשהמערב חושב שפרנסה, רווחה ועצמאות מדינית הן פסגת השאיפות של הפלשתינים - הוא טועה, ובגדול. עבור האסלאמיסטים זה בקושי שלב בסולם. פסגת האסלאם, מילותיו האחרונות של מוחמד לקהל מאמיניו, היא החובה לטבוח בכופרים. רק כשנפנים את ההבדלים התרבותיים והדתיים בינינו, נוכל להילחם בטרור.