לחדש את ההתיישבות

הדיבורים התבוסתניים המופצים כבר כשבועיים בתקשורת - אולי מ"מקורות צבאיים" ואולי מ"הנחת המבוקש" של המפיצים - הם דיבורים מנותקים מהאינטרסים החיוניים של מדינת ישראל.

תארך המלחמה ברצועה ככל שתארך - ישראל איננה יכולה להתקיים בלי שיוגשמו עד תום הוראות הממשלה לצבא. הגשמתן היא הכרח חיים. יישובי הנגב הצפון־מערבי יעמדו שוממים ויינטשו, חלילה, אם הנאציזם האסלאמיסטי לא ייעקר ויושמד צבאית, ארגונית ופוליטית (לאו דווקא "רעיונית") מכל רצועת עזה, לרבות רפיח וציר פילדלפי.

וזה לא יסתיים בעקירה מהנגב ומהגליל העליון. השלמה תבוסתנית עם כנופיית ג'נוסייד ברפיח ובחאן יונס, מקושרת פיזית לסיני, תטיל צל שחור וסימן שאלה כבד על הווייתנו כולה. אם ישנם אובדי דרך בצמרת הפוליטית או הצבאית שלנו שאינם מבינים את מלוא המשמעות של זה, המציאות תאכוף עצמה עליהם. מוטב להם לדבוק במטרות המלחמה עד תום, מאשר להיאלץ למלאן בתנאים עוד יותר קשים מאלו שנקלענו אליהם כעת בטיפשותנו. אבל הגשמה מלאה של מטרות המערכה בעזה, ואולי גם של מערכה בצפון שמטרותיה טרם הוגדרו, לא תפטור אותנו משאלת ההתיישבות. יש לרומם אותה ומהר למקום גבוה בסדר הקדימויות שלנו, אחרי שנות הזנחה והתנכרות ארוכות מדי.

המלחמה חשפה עובדת יסוד שנטינו להתעלם ממנה: מדינת ישראל חייבת להיות מדינה מיישבת. זו האמת שלה וזה הכרח חייה. ההזנחה החמורה של כיתות הכוננות בכל הארץ, לרבות ב"שטחים", האיסור "מדאורייתא" סביבתית ליישב את הארץ (אלא אם המתיישבים אינם יהודים), הרעיון האווילי שהגנה מרחבית והגנת גבולות הן עניין צבאי בלבד ולא התיישבותי, תעמולת ההסתה הפרועה והמניפולטיבית נגד המתנחלים בשומרון וביהודה - אלה דוגמאות בולטות לתפיסות אנטי־התיישבותיות כוזבות שהשתלטו על חוגים רחבים בממסד הצבאי, התכנוני, הכלכלי, התקשורתי והפוליטי אחרי 1967, והיוהרה חסרת השחר שאחזה אז בממסד הצבאי, השתרש בהדרגה הרעיון שהצבא הוא הכלי העיקרי במאבק שלנו עם הערבים על הארץ.

בבג"ץ אלון מורה העידו הפלמ"חניקים לשעבר חיים בר־לב ומתי פלד (לפני שנעשה אנטי־ציוני) נגד הרעיון של התיישבות ביטחונית. זה היה אחד הגילויים של הרעיון שדי בצבא ואין צורך בהתיישבות. שחיקת התפיסה הציונית של "היד האחת במלאכה והאחרת בשלח" לא אירעה מייד, ויעידו מאמצי ההתיישבות בשנות ה־60 וה־70 בגולן, בבקעה, בסיני, ברצועה ואפילו בשדרת ההר המרכזית (אריאל, מעלה אדומים וקריית ארבע). אבל הרעיון שאנחנו נאחזים בארץ באמצעות התיישבות והגנה משולבות זו בזו, הצטייר יותר ויותר כמיושן.

זה לא היה רק תהליך רעיוני - החברה הישראלית איבדה את הכושר היישובי שלה. "התנועות המיישבות" של תנועת העבודה הפסיקו ליישב מושבים וקיבוצים. כבר בשנות ה־60 ניכר אובדן הכושר היישובי שלהן. גל ההתיישבות לאחר 1967 לא בישר התאוששות, בסופו של דבר.

הרעיון האווילי שהגנה מרחבית והגנת גבולות הן עניין צבאי בלבד ולא התיישבותי, תעמולת ההסתה הפרועה והמניפולטיבית נגד המתנחלים בשומרון וביהודה - אלה דוגמאות בולטות לתפיסות אנטי־התיישבותיות כוזבות שהשתלטו על חוגים רחבים בממסד הצבאי, התכנוני, הכלכלי, התקשורתי והפוליטי אחרי 1967

האיבה כלפי המתנחלים הדתיים ותנועתם "אמנה" נובעת, אגב, לא מעט מתסכול לנוכח אובדנו של כושר ההתיישבות בתנועת העבודה. אסור להמשיך בהזנחת ההתיישבות. חיינו עצמם מחייבים לחדש אותה. צריכות לקום תנועות התיישבות חדשות; ותנועות הקיבוצים והמושבים אינן יכולות להרשות לעצמן שלא להקים לתחייה את בארי (על שם ברל כצנלסון הזכור לטוב) ואת שאר היישובים. בשדרות, באופקים ובנתיבות, בשער הנגב ובאשכול, וגם בגליל העליון, חייב לחזור מעשה גוש עציון שחרב ב־1948 והוקם מחדש אחרי 1967. צריך לתרגם את הטבח ליישוב ערים וכפרים לאורך כל הגבולות - בגליל, בגולן, בבקעה, בערבה, בגבול מצרים, בצפון־מערב הנגב ובמזרחו - וכן במרכז הארץ, על גב ההרים של שומרון ויהודה. זו תשובת הציונים לזוועת עזה.