תמונת הניצחון: יישובים חדשים

המלחמה הציפה שיח ציבורי רחב על "קונספציה" שקרסה בבוקר 7 באוקטובר. הציבור מבקש חשבון נפש, ודורש לבחון את צורת החשיבה שאליה התרגלנו במשך עשרות שנים.

השינוי היסודי הנדרש מאיתנו הוא לעבור מאורח חשיבה העוסק אך ורק בבעיות הנראות לנו דחופות היום ומחר - לאורח חשיבה של חזון. במשך יותר מדי שנים קבלת ההחלטות בתחום המדיני נגזרה מהצורך בפתרונות מיידיים, במקום לקיים קודם כל דיון בשאלות יסוד של זהות ומטרות. הפכנו את הסדר, באופן שפגע ביכולתנו לקדם יעדים לאומיים ארוכי־טווח. זוהי ה"קונספציה" הגדולה ביותר שממנה יש להיגמל.

מתוך התפיסה הזו נולדו "פתרונות" כמו נסיגה צבאית משטחים שהיו בשליטתנו, הצבת גדרות, יצירת מכשולים תת־קרקעיים ושימוש באמצעים טכנולוגיים, כדי לקבל אשליה של שקט. המילים "שקט ייענה בשקט", שסיימו את מבצע צוק איתן ב־2014, היו הביטוי המובהק ביותר לתפיסה הזו.

חזון קיום מדינה יהודית בארצנו עומד ביסוד המאבק בינינו לבין אויבינו. האויב שלנו אינו רק חמאס או הג'יהאד האסלאמי כארגונים, או הרשות הפלשתינית שמכחישה את טבח 7 באוקטובר - האויב שלנו הוא קודם כל החזון הנגדי המשותף שלהם, שעומד כאנטיתזה לחזון שלנו.

בגלל התנגשות החזונות חשוב להפנים כי ניצחון יושג לא רק באמצעות פגיעה בחמאס כארגון. הדרך היחידה לנצח היא לממש את החזון והזהות שלנו, ובכך לפגוע בחזון הנגדי, השואף לעקור אותנו מכאן. את החזון הזה יש לגבש, לדייק ולהוציא לפועל, בלי לפסול שאיפות מתוך הפחד שהן "מנותקות מהמציאות", אלא מתוך רצון לשנות את המציאות ולהתאים אותה לשאיפותינו.

כדי להבין את התפקיד שהחזון שלנו והחזון הנגדי שלהם ממלאים בתפיסת הניצחון או ההפסד במלחמה, צריך לבחון את שלוש המלחמות הגדולות שידענו בעשורים הראשונים של המדינה: מלחמת העצמאות, מלחמת ששת הימים ומלחמת יום כיפור. בכל השלוש צה"ל ידע לנצח בשדה הקרב, וגם כשנקלע למצוקה - הצליח להפוך את הקערה על פיה. עם זאת, שתי המלחמות הראשונות נתפסות אצלנו כניצחון ואצל הערבים כאסון; ואילו מלחמת יום כיפור נצרבה בזיכרון הקולקטיבי כמלחמה שבה הפסדנו, בעוד הצד המצרי חוגג עד היום את "ניצחונו".

ההסבר לכך לא טמון בצד הצבאי. את חציית התעלה וכיתור הארמייה השלישית המצרית, לומדים עד היום בבתי ספר ללחימה בכל העולם. ובכל זאת, המלחמה נתפסת בצד שלנו כמחדל, ובצד השני כהישג.

מה מבדיל את מלחמת יום כיפור משתי קודמותיה? ב־1948, ואחר כך ב־1967, ישראל כבשה שטחים והקימה עליהם יישובים. לאחר מלחמת יום כיפור, לעומת זאת, השבנו את כל השטחים הרבים שנכבשו בלחימה, ולאחר מכן אף מסרנו את סיני. זהו המדד לניצחון בעיני הצד השני.

השינוי היסודי הנדרש מאיתנו הוא לעבור מאורח חשיבה העוסק אך ורק בבעיות הנראות לנו דחופות היום ומחר - לאורח חשיבה של חזון. במשך יותר מדי שנים קבלת ההחלטות בתחום המדיני נגזרה מהצורך בפתרונות מיידיים

המסקנה המתבקשת, אם כן, היא שהדרך לנצח במלחמה הנוכחית היא להרוג את חזון עקירת היהודים מארץ ישראל, ולהוציא לפועל את החזון הנגדי, של התיישבות בארצנו. לאויב החמאסי לא אכפת ממספר ההרוגים בעזה, וגם לא מקרב אנשי הארגון עצמו. הם קיבלו את תמונת הניצחון שלהם ב־7 באוקטובר כשחמאס "כבש" יישובים בישראל למשך יממה וביצע בהם מעשי טבח נוראים. אין כמות הרוגים או נזקים שתצליח לשנות זאת.

הדבר היחיד שיכול למחוק את "ניצחון" חמאס בתודעה הפלשתינית הוא הקמת יישובים ישראליים בשטח רצועת עזה, ובכל חלקי ארץ ישראל. צעד כזה יעביר מסר ברור: אנחנו ב־1967 - ולא ב־1973. הצד השני יבין שהחזון הציוני־ישראלי ניצח במלחמה הזו, ושמי שפתח במתקפה נגדנו איבד שטח כתוצאה מכך. אין מדובר ב"נקמה", אלא במימוש חזוננו הלאומי, "מתוקף זכותנו ההיסטורית והטבעית, מתוך ביטחון בצור ישראל", ככתוב במגילת העצמאות.