הגיאוגרפיה של השכול

בסרט המופלא "כמה טוב לחיות" (ברטראן טברנייה, 1989) ניגשים תושבי הכפר אל הקצין הממונה על קבורת החיילים אחרי מלחמת העולם הראשונה, ומבקשים ממנו להזיז את הגבול שחוצץ בינם לבין הכפר השכן, כדי שגם בכפר שלהם יוכר ולו חלל אחד של המלחמה. 

בשיח העכשווי במדינה, כמו בסרט, יש התעסקות מרובה בגיאוגרפיה של השכול ושל קבוצות שונות השותפות במאמץ המלחמתי. קיום השכול באוכלוסייה מהווה בעיני העוסקים בכך לגיטימציה לדעותיהם, לתפיסתם, ואולי אפילו לקידום האינטרסים שלהם. 

השתלהבות היצרים בסוגיה זו כה רבה, עד שביום שני האחרון זעק איש מהקהל בתוכנית בערוץ 14, שאף אחד מהנופלים הוא לא מתל אביב. המנחה ינון מגל, שדאג להוציא את המפריע מהקהל, חזר לשידור והעמיד את הזועק על טעותו.

מימי הקמת המדינה ועד לשנות ה-80 של המאה הקודמת, נתפס השכול בישראל כפוליטי. היטיב לתאר זאת פרופ' אודי לבל בספרו "הדרך אל הפנתיאון" (2007) שעוסק בעיצוב תודעת הזיכרון ובזיקות של שכול לאומי ללגיטימציה פוליטית וחברתית. בספר מתאר לבל כי קבוצות שונות הודרו ממרחב הזיכרון הממלכתי והלאומי, כדי (לטענתו) שהתודעה הלאומית תזהה מפלגה יחידה (מפא"י) ומנהיג יחיד (דוד בן־גוריון) עם מפעל הקוממיות.

בשנות השמונים נעשה מאמץ לתיקון גבולות הזיכרון, ולהכנסת קבוצות שונות לתודעת הזיכרון והשיח הלאומי, ואז כמו עתה, לצד הסיסמה "ביחד ננצח", יש מי שמציף סוגיות הנוגעות למידת התרומה וההקרבה של קבוצות ואזורים שונים ללחימה. מגזרים מסוימים נוטים לייחס לעצמם שותפות רבה בלחימה ובהקרבה על חשבון אחרים, והם עושים זאת בשל אינטרסים שונים ומגוונים.

שלוש טענות עולות כנגד השיח המטעה והמשסע בין הקבוצות: האחת פרקטית, השנייה כמותית, והשלישית מהותית.

בסוגיה הפרקטית, ייתכן שכל קבוצה מכירה היטב את חבריה, וקבוצות מלוכדות נוטות להדהד ולהעביר את המידע הנוגע לאובדן ולתרומה בצורה חזקה יותר, על כן הן חשות שתרומתן רבה יותר. 

מגזרים מסוימים נוטים לייחס לעצמם שותפות רבה בלחימה ובהקרבה על חשבון אחרים, והם עושים זאת בשל אינטרסים שונים ומגוונים

בשאלה הכמותית, המלחמה הזו מוכיחה שתרומת כלל תושבי המדינה היא רבה ושווה. מי שמשווה את מידת התרומה והמחיר הנורא, מנסה להאדיר את זכויותיהן של קבוצות מסוימות ולהקטין אחרות, ואולי יותר מכל לגרום לפילוג בין חלקי העם.

שאלת המהות היא המעניינת והרחבה ביותר, ונוגעת לעצם המשוואה שלפיה תרומה, ובייחוד הקרבה, היא בסיס לזכויות במדינה. אם התשובה לשאלה זו חיובית - יש לשים סימני שאלה על התנהלותנו, ולבחון את הנחות היסוד והערכים שלנו, מה שיאתגר את הלגיטימציה של קבוצות אחרות בחברה הישראלית.

נפילתם באותו יום של אלישע יהונתן לובר מיצהר ויוסף גיטרץ מתל אביב, היא סמל עבור כולנו. יהי זכרם ברוך.