אל תהרוג קפה טורקי - תנוח

שני פרסומים מדאיגים צדה עיני בימים האחרונים. הקשר בין קפה לבין לאומנות, ושם משפחה שיוצר רדיפה שגויה ומכוערת אחרי נושא השם.

כבר יותר מ־60 שנה אין אחד במדינה שלא מכיר את הקפה הטורקי של עלית. טחון דק. מריח נפלא. מותג־על. אף שהקשר בין הקפה הטורקי של עלית לבין טורקיה קלוש, עלה עליו הקצף של הגולשים. שנו את השם, דרשו מהחברה. טורקיה לא נחמדה אלינו, אין סיבה שקפה הדגל שלכם יישא את שמה של המדינה הזאת, זעקו הגולשים. הם זעמו על נשיא טורקיה שהתבטא בחריפות נגד ישראל, ומשם המרחק היה קצר. הם גם רכבו על הגל שקרא להחרים מוצרים מטורקיה.

חכמי חברת עלית התכנסו, התייעצו, חשבו, דסקסו, ובסופה של התייעצות החליטו - להיכנע. אין דרך אחרת לומר זאת מלבד כניעה למצב רוח נקודתי, שיתחלף ברגע ש"הכל כלול" בטורקיה יחזור להיות אופציה מועדפת לחופשה.

עלית החליטה להדפיס באופן זמני סיסמאות לאומיות כמו - "אין לנו ארץ אחרת", "עם ישראל חי" ו"דור הניצחון" - במקום את שמו הידוע של המותג.

"היה רעש ברשתות החברתיות סביב השם", הסבירו בחברה, ולכן היא נרתמה למאמץ המלחמתי ולהרמת מורל החיילים, שצורכים את הקפה הזה באזורי הלחימה ובשטחי הכינוס. אוי לנו אם סיסמאות הן אלו שיעלו את מורל הלוחמים ולא צדקת הדרך, ואוי לנו אם כיתוב על שקית קפה תרפה את ידיהם.

המקרה השני הוא ההתנפלות על פרופ' אמאל ג'מאל מאוניברסיטת תל אביב. גילוי נאות - פרופ' ג'מאל היה מרצה שלי לתואר שני בחוג למדעי המדינה. איש נעים הליכות, מרצה בחסד, ידען גדול. מעולם לא הסתיר את דעותיו בעניין האי־שוויון בישראל. הקצף יצא עליו בשל החלטתו לא לאפשר הקלות למילואימניקים. טענו שהוא ערבי, אף שהוא דרוזי ושירת בצה"ל.

ג'מאל הוא שם ערבי - אז החל עליהום, כולל קריאות מצד פוליטיקאים, מהקואליציה ומהאופוזיציה, לפטרו לאלתר. אלא שהתברר כי זו בכלל לא היתה החלטה שלו, אלא של האוניברסיטה, שהבהירה כי ההחלטות לא היו שלו וכי מדובר בעבודות הקשורות לשנת הלימודים הקודמת.

המשותף לשני המקרים הוא האצבע הקלה על המקלדת. קפה טורקי - להעיף; מרצה עם שם ערבי - לפטר. וזה לא מסתיים שם.

מי שמנסה להציג עמדה שלא מתיישרת עם קונצנזוס מסוים, עלול להיות מושא לתקיפה. גם אני זוכה לגידופי גולשים שקוראים את טוריי בעיתון, מגיבים שלא מסתפקים בתגובה עניינית וישר עוברים לפסים לאומניים. נחמה = חמאס. לא פחות. במקרה אחר, אחד הגולשים קבע שאני אחראית לטבח ב־7 באוקטובר.

אבל לא על עצמי באתי לדבר, אלא על כך שמדאיג כי השיח המפלג, המקצין, המשסה, חוזר לחיינו מתחת לחריץ הדלת, שנדמה היה לנו כי נטרקה ונסגרה עם פרוץ הקרבות כדי לא לשוב עוד. מתברר ששגינו. שלשום התחנן נשיא המדינה שייפסק השיח המתלהם המרים את ראשו. אבל כשלאומנות ולאומיות נאחזות זו בזו, הסיכוי לכך קלוש.