תעצמו את העיניים - ותראו

יום אחד התעוררתי והבנתי שאני לא רואה. לא היה לי ברור אם אני חולם, ישן או ער. אבל לא ראיתי. רק לאחר ימים ושבועות הבנתי שנפצעתי. זה היה ב־1987 במסגרת השירות הצבאי. גם לאחר טיפולים, נותרתי עיוור. התמזל מזלי ואני רואה טיפה, שכן כל טיפה קובעת, אבל איני יכול לנהוג, איני יכול לקרוא בלא עזרת ציודי הקראה, ואיני יכול לעשות עוד הרבה דברים. אבל מה? ניצלתי. אני חי. היה גם יכול להיות גרוע יותר. 

הכתבה הכי נקראת היום באתר: בדרך לטסט? מעכשיו תשלמו פחות

החלטתי שאני יכול הכל. חוץ ממה שלא. לאחר כל השנים הללו אני עדיין עיוור, אבל יש לי דוקטורט ואני מלמד בכמה מכללות. כלומר, זה אפשרי. אבל זה כמעט חסר תקווה ללא עזרה; נכונות קהילתית מחד גיסא, רצון טוב של הסביבה מאידך גיסא, וגם חקיקה נוקשה ומסייעת. חוקים להעסקת מוגבלים יכולים להיות הדבר היחיד שיבדיל בין נכה קשה, הנאבק מול משרדי הסעד, בודד ומיואש, לכל חייו, לבין הסיכוי למצוא עבודה. אני אחד הבודדים במצבי שהצליח לסיים דוקטורט. זה כמעט בלתי אפשרי. 

ביום שבת (6.6) יצוין בישראל ה"בליינד דיי", יום ההזדהות והעלאת המודעות לעיוורים וללקויי ראייה. וזה בדיוק הזמן להזכיר את חשיבותה של החברה בסיוע. ובמילה "חברה" לא מספיקים רק משרדי הממשלה, שכן אלה לוקים לרוב באיטיות עצומה, בסרבול, בביורוקרטיה. כאן דרוש לב. כאן דרושים הקשר ביני וביניכם, חמלה, התעניינות בזולת. התרגלנו לכעוס ולזעוק ולהאשים את המדינה ואת הממשלה בכל. אבל מהו חלקנו? נדמה כי כוחה של החברה הוא בערבות ההדדית שעדיין קיימת, על אף המחלוקות. רובנו פונים אל הערכים שעליהם גדלנו, בעיקר בשעות משבר לאומיות - עזרה חסרת גבולות, שכם אל שכם, כתף אל כתף. כולנו זוכרים את ההתגייסות האדירה של אזרחים במבצע צוק איתן. ארץ ישראל הטובה ובמיטבה. 

כששהיתי לפני זמן רב בבתי חולים, בשיקום, מצאנו תמיד דברים מקאבריים לצחוק עליהם. "רגלנו על כתפנו", שרו הקטועים כשהתגלגלו במסדרונות. כשמישהו אמר "כפי שאתם רואים...", תמיד שאלו ידידיי העיוורים, "איפה?". ואנחנו, החברה הישראלית הגדולה והמגוונת, מה היא שואלת? מה היא שרה? אני בטוח כי רב הדומה על המפריד, ובאיזשהו מקום אנחנו בסך הכל מחבבים זה את זה. ייתכן שהעובדה שבחרתי לנדוד לפריפריה של צפון הארץ מאפשרת לי להסתכל על הדברים בפרספקטיבה מרוחקת של אחד שאינו דר בבתי קפה. למרות זאת, עדיין עולה בי חיוך למשמע "גששית" או "חבורת לול". הרי עדיין מקרינים אותם בימי עצמאות ובחגים, ולא את ג'ורג' קרלין או קומיקאים אמריקנים אחרים. כלומר, יש לנו משהו מאחד המשותף לחלקנו הגדול.

אולי זה הזמן להציץ סביב ולהדליק מחדש את אבוקת ה"אכפתיות החברתית". לא רק "צדק" חברתי, משום שצדק הוא משהו גדול, מחייב, ארוך טווח וכנראה נידון, כרגע לפחות, לכישלון. אולי יכולים הפרטים המרכיבים את החברה להסתפק בזה שיהיה לנו אכפת זה מזה, ושנעזור זה לזה בעת צרה. אין כמו נכים קשים ועיוורים שישמחו מאכפתיות שכזו.

הכותב הוא מרצה במכללת גורדון לחינוך

האנטישמיות חוגגת

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו