בצפון לא מתרחש פינוי, מתחילה הגירה

אנחנו חיים בימים של תנועת אוכלוסייה קיצונית ולא שגרתית בישראל. התנועה במרכז הארץ מונעת ממפלס החרדה ומהנגישות לממ"ד, כמו גם מהצורך בסיוע מההורים בגידול הילדים ובהרגעת הנפש. ובעוד הקשב הציבורי ותשומת הלב מופנים למפוני הדרום ולעתידם, הסכנה האמיתית מתרחשת דווקא בצפון.

במשך שנים התאפיינו אזורי הספר בהגירה שלילית, שהיתה עדות לבחירת ילידי האזור לא לגדל בו את ילדיהם. המגמות האלה נבלמו בשנים האחרונות בגלל יוקר הדיור במרכז, בניית שכונות חדשות באזורי הספר הצפוניים, והרגלי העבודה שנוצרו בעקבות הקורונה ואפשרו עבודה מרחוק.

עסקת החבילה שמציעים המגורים באזור הגבול מורכבת. את הריחוק ממוקדי התעסוקה, התרבות והמסחר מאזנים חיי קהילה, שהטבע הוא חלק דומיננטי בהם. על אלה מתווסף המחיר הביטחוני: דריכות מתמדת וטילים. בשנים האחרונות הנראות של אנשי חיזבאללה במרחק עשרות מטרים מהבתים הגבירה את מפלס החרדה.

ב־7 באוקטובר החרדה בדרום הפכה למציאות. תושבי הגבול הצפוני לא המתינו להנחיות של הממשלה: הם קמו ועזבו את בתיהם. מה גרם להם למעשה קיצוני כזה? ככל שנקפו השעות ב־7 באוקטובר והתברר גודל האסון, כך אצל תושבי הצפון הוא הציף טראומות וזיכרונות ותיקים: הפיגוע בקריית שמונה והטבח במעלות (1974), החדירה לגן ילדים במשגב עם (1980) וליל הגלשונים (1987). ההווה והעבר התלכדו בתודעתם.

הימים נוקפים, והפינוי עשוי להפוך לתמידי - כך אני כותבת כדי להתריע. בצפון מתגבר החשש שאנשים לא ישובו. מי שמצאו לעצמם פתרון אכלוס באופן עצמאי, בחסות חברים, משפחה או אנשים טובים - כבר מתחילים לחפש דירה. הילדים כבר לומדים במערכת חינוך חדשה. זוהי נקודה משמעותית ביותר - הוצאת הילדים ממערכת החינוך היא נקודה קריטית בקבלת ההחלטות האסטרטגית. הסכר נפרץ.

העקירה מהבית והחשש לשוב אליו הם פגיעה בנקודת היתרון המרכזית של התושבים: הקרבה לטבע וחיי הקהילה. מרגע שיתרון זה נלקח מהם, החיים במרכז הארץ חושפים אותם ליתרונות הרבים של החיים במרכז: חברה כבר אמרה לי "תראי אילו בתי ספר יש להם כאן, ואיך אנחנו מגדלות את הילדים שלנו בצפון", וזאת רק ההתחלה. גברים ובעיקר נשים שהגיעו לתקרת זכוכית בשוק העבודה בצפון, מתחילים לחפש עבודה משמעותית במרכז. בבית שלנו אני שומעת את בעלי נפרד מקולגה לעבודה. חבל, הוא אומר לה. הפסדנו אותך. לקבוצות הסוציולוגיות החזקות, כרגיל, יש כאן הזדמנות חדשה.

אולם כל אלה מתגמדים לצד מה שמתחיל להתברר כמנוע החזק ביותר של ההגירה: הכעס. תושבי הצפון, ובעיקר המושבים והקיבוצים בהר ומטולה, אומרים שוב ושוב - ראינו אותם בעיניים: ראינו את המוצבים שלהם, את המעקבים שלהם, והמדינה לא עושה דבר. הצפון לא זקוק לתצפיתניות. התושבים רואים הכל מחלון ביתם.

חברה כבר אמרה לי "תראי אילו בתי ספר יש להם כאן, ואיך אנחנו מגדלות את הילדים שלנו בצפון", וזאת רק ההתחלה. גברים ובעיקר נשים שהגיעו לתקרת זכוכית בשוק העבודה בצפון, מתחילים לחפש עבודה משמעותית במרכז

מוקד כעס שני הוא סוגיית המיגון. לתושבי הקיבוצים והמושבים על הגבול אין ממ"דים, ובחלקם בתי הספר אינם ממוגנים. מיגון של יישובים כמו מלכיה, מנרה ומרגליות הוא דמי כיס במונחי המדינה.

בימים אלה אלפים מתושבי הצפון התאגדו והקימו את לובי 1701. יש בהם תושבי העיירות, לצד תושבי הקיבוצים והמושבים. יש בהם יהודים ויש בהם ערבים, כולל אנשי צד"ל המתגוררים בצפון מאז פינוי לבנון על ידי צה"ל. זוהי חזית שקוראת לפתרון מדיני (יישום החלטה 1701) או לפתרון צבאי. האזרחים תובעים מהמדינה לעמוד מאחורי החזון שלה: לראות ביישובי הספר חלק מתפיסת הביטחון. אם זה לא יקרה, אנחנו נחזה בתמונת מצב שכמוה לא ידענו - חבל ארץ שלם עלול להינטש.