"יום היסטורי", "החלטה דרמטית", כל המילים הגבוהות שימשו את התקשורת ומעצבי דעת הקהל כדי לתאר את תוצאות משאל העם בבריטניה, שקבע - פרישה מהאיחוד האירופי. האירוע הזה מצטרף לשורת משברים בלתי צפויים הפוקדים את אירופה בשנים האחרונות: משבר היורו, ובפרט ההתמוטטות הכלכלית ביוון, זרם הפליטים הגואה ברחבי היבשת ופיגועי הטרור ההמוניים.
אי אפשר להמעיט בחשיבות ההצבעה. אמנם בריטניה היתה מלכתחילה מקרה מיוחד במינו: היא לא היתה ממייסדי הקהילה המשותפת אלא הצטרפה אליה רק ב־1973, מיקומה הגיאוגרפי מחוץ ליבשת אירופה הותיר על כנו את תחושת הבריטים שהם חורגים משאר המדינות, והעובדה שבניגוד למרבית המדינות שאימצו את המטבע האירופי האחיד, הלירה שטרלינג לא התבטלה, העידו יותר מכל על המעמד המיוחד והחריג משהו של בריטניה. אבל כל ההסברים הללו לא יסייעו להמתיק את הגלולה המרה: שוחרי האיחוד האירופי חטפו סטירה מצלצלת. מתוך ביטחון עצמי ואולי גם התנשאות מסוימת, הם היו רגילים לכך שמרבית המדינות מבקשות להצטרף לאיחוד, ורק כמה אחדות, נורבגיה ושווייץ למשל, יעדיפו מטעמים שונים להישאר מחוצה לו. איש מהם לא העלה על דעתו שחברה באיחוד, לא כל שכן חברה בכירה, תפרוש ובכך תפתח תיבת פנדורה. האיחוד מהווה עבורם תחליף אולטימטיבי למדינת הלאום הסגורה בתוך גבולותיה. בעיניהם, המשפט והכלכלה תופסים את מקומן של הריבונות והזהות, ובמקום האידיאולוגיה שלטת הביורוקרטיה, ועל הרגשות הלאומיים מנצחים האינטרסים.
זאת לא הפעם הראשונה שההמונים אמרו את דברם בניגוד לאליטות: דחיית החוקה האירופית בשעתו היתה פעמון אזהרה, אך לא שמעו לו ממש בבריסל. המחנה של מתנגדי אירופה, שכללו תחילה את שורות הימין הקיצוני והשמאל הקיצוני, הלך ותפח. אלה חוגגים היום את ניצחון ההמונים על האליטות.
קשה לחזות בשלב זה מי יפסיד: האיחוד או בריטניה. אך מוטב שמנהיגי האיחוד ותומכיו הרבים יפיקו לאלתר כמה לקחים חיוניים. ראשית, הכשל הדמוקרטי: במדינה מתוקנת ציבור הבוחרים ממנה את נציגיו ובעת ובעונה אחת מעניק לגיטימציה מחודשת לממשלה לפעול על בסיס הסכמת הכלל. כשהציבור אינו שבע רצון מממשלתו, עומדת בפניו האפשרות להצביע בבחירות הכלליות הבאות על מנת להחליף את בעלי השלטון. בבחירות לפרלמנט האירופי מדי ארבע שנים, אזרחי אירופה מתבקשים למנות את נציגיהם, אבל בחירות אלו אינן פתוחות להחלפת ההנהגה. יש כאן מלכוד דמוקרטי שהלך והחריף ככל שגברה ההכרה בציבור שחלק רב מן ההחלטות אינן מתקבלות עוד על ידי הממשלות השונות, אלא על ידי הנציבות. אבל אין מנגנון דמוקרטי אשר באמצעותו העם האירופי אומר את דברו, זולת הפרישה מן האיחוד.
שנית, הכשל הכלכלי: הפרופיל הסוציולוגי של מצביעי העזיבה הוא התמונה ההפוכה לזו של תומכי האיחוד. השכבות החלשות, תושבי הפריפריה המתגוררים ליד מרכזי תעשייה שהלכו ונסגרו ב־50 השנים האחרונות, נותרו בצד, הרחק מן ההון הגדול, וחשו תסכול וזעם. תסכול זה העלה את מפלגות הימין הקיצוני לרמה שלא נהגה באירופה מאז תום מלחמת העולם השנייה. די להן להניף סדין אדום בדמותם של "המהגרים המוסלמים" ו"האליטות המשרתות את עצמן".
במילים אחרות, ללא חלוקה מחדש של המשאבים וללא תוצאות מוחשיות בצמצום הפערים, מה שקרה בבריטניה עלול לחזור על עצמו במדינות אחרות, שגם בהן יתבעו לערוך משאל עם. רבים באירופה חשים פאניקה לנוכח מה שעלול להפוך לתחילת ההתפרקות של האיחוד, בעוד רבים אחרים מרגישים שמחה לאיד לנוכח ההסתבכות שאליה נקלע המפעל המקורי והמיוחד שנוצר בעקבות מלחמת העולם השנייה והמלחמה הקרה: בניית אירופה משותפת ומאוחדת על בסיס פתיחת שווקים, רווחה כלכלית ודיפלומטיה של שלום באירופה תחילה.
הכותב הוא מרצה במחלקה למדע המדינה, האוניברסיטה הפתוחהטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו