לפני מותו הטרגי והמיותר של עו"ד יובל דורון קסטלמן ז"ל נדלקו לא מעט נורות אזהרה אדומות לגבי מדיניות חלוקת הנשק ההמונית, שאישרה הממשלה לבקשתו של השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר, והשיח על שינוי - ולמעשה הקלה - בהוראות הפתיחה באש נגד חשודים בזירות השונות.
האקלים הביטחוני ידוע, וגם ברור מנין נובע הרצון להגביר את תחושת הביטחון האישי ברחובות. מאחורי הביטוי "הצפת הרחובות בנשק" עומד מה שעל הנייר נראה מוצדק ומנומק: הקלה במתן רישיונות לנשיאת נשק לאנשים שעמדו בתבחינים, רובם עם ניסיון או עם רקע צבאי וביטחוני. אזרחים יכולים לחוש שהם מוקפים בנושאי נשק מיומנים, שאם יימצאו במקום הנכון ובזמן הנכון - ייתנו מענה ראשוני במצבים מסוכנים.
אבל המציאות הישראלית מלמדת שהצפת המרחב בנשק, דווקא ברגעים שבהם המתח מורגש באוויר וכולם "על הקצה", כמו שאומרים, יכולה להיות עניין נפיץ. בחברה הערבית זכורים מקרים של "נטרול" חשודים שנפצעו או שנהרגו מירי, אף שלא היוו סכנה. רחוק מכך. מותו הטרגי של הנער עם הצרכים המיוחדים איאד אל־חלאק הוא אחת מהדוגמאות הבולטות ביותר מהשנים האחרונות לאנשים ששילמו בחייהם כי היו "חשודים מיידיים".
המצב הזה, גם אם הוא מתבקש עכשיו, מעצב מציאות חברתית ותפיסות חברתיות, וגם על כך יש לחשוב. הרי יש שתי אוכלוסיות בישראל. הראשונה - שהמקצוע או ניסיונה הצבאי מאפשרים לאנשיה לשאת נשק: אנשי ביטחון, שוטרים וכמובן חיילים משוחררים. ומולה - מי שיש להרחיק מידם כלי נשק: לא רק כי לא הוכשרו לכך, אלא כי - הבה נודה בכך - הם לא יעמדו ב"תבחינים" הרשמיים והלא רשמיים.
ראוי גם לנהל שיח מעמיק על ההשלכות של תרבות הנשק. בראש ובראשונה - ליבוי אווירת הדריכות כרגע. כשכל כך הרבה אנשים נושאים נשקים, כל כך הרבה אנשים הופכים כהרף עין לחשודים, שעברו במקום הלא נכון ובזמן הלא נכון
גם אני מקבל חלק מההיגיון הזה. מי שלא מיומן לשאת נשק ובכל זאת התאפשר לו הדבר לא יכול להעריך מסוכנות של אדם אחר מולו, וודאי שלא יכול ליישם את מיומנותו של איש ביטחון שלמד והתאמן ויודע להבחין במי שמהווה סכנה - כל סכנה, פלילית או ביטחונית. המקרה הטרגי של קסטלמן מלמד שגם מי שלכאורה אמורים להיות בעלי ניסיון עשויים לעשות טעות קטלנית, במקרה הטוב. החשש הוא שמבעד לטעות הזו משתקפות מוסכמות חברתיות לא בריאות.
מצב החירום והמלחמה שבו אנחנו נמצאים מטשטש את הסכנות, אולי בצדק. יש שיגידו: במצב כזה לא לוקחים סיכונים. עדיף להצטער מאשר להסתכן. אבל ראוי גם לנהל שיח מעמיק על ההשלכות של תרבות הנשק. בראש ובראשונה - ליבוי אווירת הדריכות כרגע. כשכל כך הרבה אנשים נושאים נשקים, כל כך הרבה אנשים הופכים כהרף עין לחשודים, שעברו במקום הלא נכון ובזמן הלא נכון.
אבל עיקר דאגתי הוא לתרבות שתתפתח כאן אחרי המלחמה. כמה אנרגיות ומשאבים הושקעו באיסוף נשק לא חוקי בארגוני הפשע, גם בחברה הערבית. אבל ביום שאחרי המלחמה: הפניית הנשק גם פנימה בתוך הבית, כפי שכבר קרה, מכת גניבות נשק, זליגת תחמושת לארגוני פשיעה, ומה לא. זמינות הנשק בארה"ב תרמה לריבוי מקרים של ירי המוני בארה"ב. הצפת הרחובות בנשק חם, באקלים שלנו, עלולה להתגלות כקטלנית לא פחות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו