מחסום המנהרות

ביקורו של הרמטכ"ל שלשום בגבול רצועת עזה רמז על מה שעומד בראש סדר העדיפויות הישראלי כעת: הסרת איום המנהרות. המענה כולל שני מרכיבים. פיזי - הקיר שמוקם כעת בגבול הרצועה, וטכנולוגי - שבשילוב עם מודיעין הוביל לאיתור והשמדת שתי מנהרות התקפיות בחודש האחרון, האחת של חמאס והשנייה של הג'יהאד האסלאמי. בזהירות המתחייבת אפשר לדבר על פריצת דרך בתחום: 11 שנים וחצי אחרי שגלעד שליט נחטף דרך מנהרה, נדמה שישראל מצאה מענה.

מדובר בתהליך שלוקח זמן. הקיר יושלם על פי התכנון בסוף 2018; הטכנולוגיה לא תיתן פתרון מלא קודם לכן. בזמן הזה, האינטרס העליון של ישראל הוא שלא תהיה מלחמה בדרום כדי שלא ייעשה שימוש במנהרות הקיימות. זה מרוץ שבו התוצאות ידועות מראש: בכל יום שעובר ישראל מתקדמת לפתרון, וחמאס מתקרב לאובדן הנכס האסטרטגי שלו.

 

שיטת ה"גם וגם"

זאת גם הסיבה שישראל בחרה לא לשבור את הכלים באירועי השבועיים האחרונים. גם כאשר תושבי הדרום התעוררו מדי לילה מאזעקת "צבע אדום", הגיבה ישראל באיפוק. עשרות מטרות של חמאס הותקפו אמנם, ובהן כמה איכותיות (בעיקר בכל הקשור לייצור ואחסנת אמצעי לחימה), אבל ההנחיה היתה לא לאבד קשר עין עם מטרת העל - הימנעות מהסלמה, כדי להרוויח זמן לטיפול במנהרות.

האסטרטגיה הישראלית הזאת שקופה לחמאס. בעזה נקרעו בין רצונות מנוגדים: הראשון - להגיב באלימות על הצהרת טראמפ, בוודאי כאשר היא מצטלבת עם יום השנה ה־30 להקמת הארגון; השנייה - להימנע מאלימות, מחשש שמלחמה תביא עוד הרס וחורבן לרצועה ותכשיל את מאמצי הפיוס הפנים־פלשתיני.

בימים הראשונים ניסה חמאס את שיטת ה"גם וגם". גם לקרוא לאינתיפאדה ולעודד מפגינים להגיע לגדר, וגם למנוע ירי לישראל מחשש שהדברים ייצאו משליטה. אחרי שהירי התגבר ובעקבותיו התקיפות הישראליות, לא נותרה לארגון ברירה: בראשית השבוע הוא פתח במבצע מעצרים נרחב של פעילים סלפים, כולל חקירות אלימות שנועדו להעביר מסר ברור - יש בעל בית אחד ברצועה.

ועדיין, הדילמה נותרה בעינה. חמאס נמצא בנקודת השפל הגדולה ביותר שלו מאז הקמתו: המצב ברצועה מזעזע; מומחים מזהירים מקריסה מוחלטת של התשתיות האזרחיות. גם הוויתור על הגב הכלכלי של קטאר והחלפתו במצרים לא מניב בינתיים פירות; מעבר רפיח עדיין סגור, והרשות הפלשתינית לא העבירה שקל למשכורות או לשירותים לאוכלוסייה.

בינתיים חמאס בוחר ברגיעה. לא ברור אם מדובר בבחירה אסטרטגית - חוסר רצון להילחם בישראל, או בבחירה טקטית - חוסר רצון להילחם בישראל כרגע. זה עניין שצריך להיבחן מדי יום, משום שהוא מושפע מלא מעט גורמים - החל בפיוס וכלה ברמת האבטלה ברצועה, וכמובן מהנזק שעלולה לגרום הרקטה שתפגע בזמן הלא נכון במקום הלא נכון.

בהיבט הזה, היה תפקיד מכריע לאיפוק המרשים שגילו השבוע תושבי הדרום. עיקר האזעקות היו ביישובי העוטף, אבל התושבים היו ברורים במסר שלהם: אנחנו מוכנים לא לישון עכשיו בלילה כדי שתמצאו פתרון למנהרות. הדברים האלה, שנאמרו לשר הביטחון ולבכירי צה"ל, הורידו במידה רבה את הלחץ מעל מקבלי ההחלטות. הביקורת היחידה שנשמעה היתה מהצעקנים הקבועים בימין ובאופוזיציה, שמקסמי השווא שהציעו היו לא ישימים ולא הגיוניים.

אלא שאסור להתבשם מההצלחה הישראלית בטיפול באירועים האחרונים. ראשית, כי שום דבר בעזה לעולם לא נגמר: ייתכן עוד ירי בימים הקרובים, ובוודאי כאשר יתקיים ביקורו הדחוי של סגן הנשיא האמריקני. שנית, כי מצוקתו האסטרטגית של חמאס נותרת בעינה, וצפויה להחריף אם הפיוס יישאר תקוע. ושלישית, כי בעודו מרגיע בעזה מנסה חמאס בכל כוחו לדרדר את המצב ביו"ש, ואם חלילה יתבצע פיגוע גדול בשליחות הארגון, ספק אם ישראל תוכל להבליג.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו