שבט מחפש מדורה

יש פסל בקצה ערד. כדי להגיע אליו צריך לוותר על התשוקה לים המוות בכיכר שבכניסה לעיר, לסובב את ההגה, לדאות עם הכביש מעלה, ולגלוש על הרכס הרך עד מלון "מרגוע". אתה נותן לעיניים כמה רגעים להתרגל להוד שיממון המדבר. רק אז תבחין שאי שם לפניך, צופה אל עבר מואב וים המלח, עומד על קצה המצוק פסל חידתי.

בשנת 1962 אוכלסה ערד בראשוני מתיישביה. מלכתחילה תוכננה והוקמה כדי להוכיח שהדרום אינו רק עיירות פיתוח ליוצאי צפון אפריקה. לובה אליאב הכריח את מתכנני העיר לעבור מתל אביב כדי לחיות ולתכנן בשטח שאותר. להתמודד במשך חצי שנה עם המקום בפועל, ולא לשרבט זוויות חיים מעל ניירות תכנון. עד היום ניתן לקרוא בשכבות העיר את הדי אותו תכנון מפורט: איזון מרחבים בין הבתים, מעברים להולכי רגל, קירות בניינים שמכוסים באבן מקומית - כולם מספרים סיפור של עיר מדברית, אבל אחרת. עם ועדת קבלה והילת חיי תרבות גם בלב השממה.

כבר בשנתה הראשונה של ערד ביקשו פרנסיה ליצור פסל שיתכתב עם אופייה. העירייה מימנה חצי מהתקציב ואת החצי השני אספו התושבים, במה שהיה ככל הנראה תהליך מימון המונים הראשון בישראל. על מלאכת הפיסול הופקד יגאל תומרקין.

לאחר שש שנות עבודה הושלם פסל "המצפור" רשמית בשנת 1968. בשל הרצון שתומרקין בן ה־84 ישתתף באירוע, עיגלו השנה פרנסי העיר הנוכחיים את ההיסטוריה וערכו אירוע לציון יובל לפסל. 

בזמן ובמקום אחר, זה היה נשאר בגדר אירוע לשוחרי אמנות, אך זו ערד, כאן מתחת ומעל לפני השטח רוחש בשנים האחרונות מאבק על דמותה ואופייה. ערד היתה עיר כמעט קיבוצית, היום היא מתמודדת עם השאלה איך אומרים ג'נטריפיקציה ביידיש. הפסל היה אולי תירוץ. בפועל הגעתי לחגיגה כדי לראות מלחמת תרבות, ועדיף מקרוב.

 

שלוש נערות הציתו גזייה מול הרוח, אבל הרוח חזקה מדי. מה יש כאן היום, הן הסתקרנו. אירוע למצפור. מצפור? הפסל שאתן עומדות עליו. איזה קטע, מגניב, לא ידענו. אז למה באתן? לשתות קפה מול הנוף המשגע הזה. 

אפשר להבין אותן. הנוף מהמצפור יוצא דופן. ים המלח הכחיל והשמש עשתה חסד של אמת בהירה עם רכסי המדבר. כמה עשרות מתושבי העיר נקבצו והמתינו לתחילת האירוע, יחד עם קבוצת מטיילי פנסיה שנקלעו במקרה למקום. אוטובוס מיוחד פלט עוד כמה שוחרי אמנות שהגיעו מתל אביב. 

על השביל המוביל אל המצפור החלו אמנים מכל העולם לפרוס עבודות שיצרו בהשראתו. אחד האמנים בלט בזקן מטופח למשעי. ג'ק הולמר הגיע כל הדרך מברזיל, עמד והפריח אל השמיים בלון גדול ולבן. מתחת לבלון קשר צלמית אישה, עשויה מקשיות לבנות. "זה מעניין", אמר לי ג'ק, "בשבוע שעבר העפתי את ה'תינוקת' שלי בשלג אמריקני, והשבוע בקיץ הזה". 

אצלנו זה נחשב לחורף, אני מחייך. אם כך, אני לא רוצה לחשוב איך הקיץ שלכם מרגיש. 

אני מספר לג'ק שהבלון שלו מזכיר את הבלונים הלבנים של צה"ל שפזורים בשמי הנגב. מה עושים איתם? הוא מתעניין. לא יודע, אני משיב לו, משהו של צבא. אני מקווה שלא יחשבו שאני מרגל, הוא אומר, וממשיך לטייל עם תינוקת הקש שלו. 

 

תומרקין מגיע ויורד מהרכב. האיש שהתמחה באמירות חסרות התנצלות על דתיים, מתנחלים ומזרחים ולמעשה על כל מי שלא בא לו טוב בעין, מתנייד כיום על כיסא גלגלים, מטפחת חומה כרוכה על כתפיו. כשמבטינו מצטלבים אני רואה בעיניים התכולות מבט ספק סקרני, ספק מזלזל. הוא מזכיר לי שגם אריה בחורף הוא עדיין אריה. 

ראש העיר ניסן בן חמו נושא דברי פתיחה על חשיבות האירוע ואני משתעשע על אירוניית הגורל שסידרה את הכוכבים כך שבן חמו הוא האיש שמקבל בחביבות את תומרקין - אותו תומרקין שאמר "המרוקאים מייללים ומקבלים, ועוד יותר מייללים אחרי זה. ככה גם המוזיקה שלהם". 

ראש העיר ופמלייתו מפשילים שרוולים ובעזרת כמה קרשים מעבירים את תומרקין אל המצפור. אבל אפילו הם אינם מסוגלים להרחיק מהאמן את הבחור הנמרץ בחליפה, שמתנדב לדחוף את כיסא הגלגלים על אבני הדרך. אני מגלה שמדובר בתושב ערד, שיש לו חלק משמעותי במצב הצבירה הנוכחי של הפסל.

בירור מעמיק יותר מבהיר כי בשנות ה־60 תומרקין השאיר את הפסל על יסודו, בטון ברוטליסטי חשוף, למעט שלושה חלקים שאותם צבע באדום, כחול וצהוב לוהט. מתישהו, בהחלטה עלומה, נצבע הפסל כולו בלבן מבהיק. לאחר שהתמלא בכתובת גרפיטי, התנדב אותו ערדניק נלהב לצבוע את המצפור מחדש בלבן ובכחול. 

צילומים: דודו גרינשפן, דויד פרץ

בכל מקום אחר כרונולוגיית הצבעים של הפסל היתה קוריוז היסטורי, אבל כאן צבעיו השונים מספקים משל על המסע שהישראליות החילונית עברה משנות ה־60 ועד היום. פעם הצבע היה אות לגיוון ולרבגוניות; היום הפלטה הצטמצמה לשחור ולבן. בעוד אני תוהה באיזה צבע ייצבע הפסל אם ראש העיר יהיה חרדי, אני מבחין שמאז הצביעה של הערדניק, יד נעלמה כבר הספיקה לרסס גרפיטי חדש, הפעם בערבית. 

 

סוף־סוף התהלוכה מגיעה לפסל. אנשים מתרשמים מסחרור צורות ומשטחים, אבל אף אחד לא מצליח לפענח את מהותו. חלק מהמקומיים סבורים שמדובר באנדרטה למטוס שהתרסק. לא היה ולא נברא, קובעת אוצרת האירוע הדס קידר, זו לא אנדרטה - פסל! תומרקין אדיש לניסיונות לפענח את חידת הבטון. הוא שקוע בהתבוננות מדיטטיבית ביצירה.

שני נערים חרדים שבאו לעשן בין כוכי הפסל מביטים בחשדנות בתמהונים שמצלמים ללא הרף איש זקן. אני מנסה להשיג אותם כדי לשאול את דעתם על האירוע, אבל הם מאיצים את צעדיהם. רציתי לברר כיצד הם רואים עדת מאמינים שסוגדת לפסל עם טלפונים ניידים, מאחורי אדמו"ר בכיסא גלגלים. 

רגע לפני שכולם מתפזרים, אני חוזר לבד אל הפסל ומבחין שבזווית עינו של תומרקין נקווית לה דמעה. בזמן ובמקום שבו כל רגע הוא היסטורי, אך ההיסטוריה לעולם אינה רוגעת; כיצד ייראו החגיגות בעוד יובל לפסלו של תומרקין? האם עד אז ייאלץ לעבור ברית מילה נוספת?

המציאות נזילה, ובמיקרוקוסמוס השברירי של ערד, ההימורים על צבעו וגורלו של פסל נתפסים כמותרות. החילוניות הישראלית חיפשה פה מדורת שבט. לעת עתה היא תסתפק בגחלים. 

 

משפטים שאנשים אומרים

מונית, באר שבע

א: אז אתה פה מגיל 18, צבא והכל, ואתה אומר שאתה חוזר הביתה? 

ב: כן, זה הבית שלנו, אדמה שלנו, מזג אוויר, הבנות... 

א: בנות?

ב: כן, גבר זה גבר, אישה זו אישה, הכל ברור, פה זה הכל אותו דבר, קאלק אותו דבר... 

א: אבל לקזחסטן?

ב: בטח, כי פה אומרים שארץ ישראל זה כאילו אנחנו כולנו יהודים יחד... קאלק יחד... אבל הפוך, אני מרגיש יותר יהודי שם, למה פה אתה פוגש אדם אומר לך איזה יהודי אתה - רוסי? בוכרי? קווקזי? אתה מבין? שם אני יודע יהודי זה יהודי, מוסלמי הוא מוסלמי - הכל ברור. 

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו