לפני שנה בדיוק הודיע הנשיא החדש, דונלד טראמפ, כי "אמריקה לפני כולם" תהיה מדיניותו. כמי שמגיע למערכת הציבורית לראשונה בחייו, הוא צפה, כמו אזרחים רבים אחרים, במהלכים שלטוניים שנראו לו תמוהים, מיותרים או נובעים מתמימות משוועת, והחליט לשים קץ לתופעות הללו, ולהתמקד רק במה שעשוי להביא תועלת ישירה לארצו. גישתו נפלה על הרבה אוזניים כרויות, ובסופו של דבר הביאה לתמיכה אלקטורלית. לאחר שנה בשלטון מתברר שהשאלה העיקרית אינה אם להעמיד את האינטרס של ארצך בראש סדר העדיפויות, אלא מהו האינטרס של ארצך, אותו היית רוצה להעדיף על פני כל?
טראמפ לא גילה את אמריקה כאשר הכריז על העדפת האינטרס של ארצו. הרי אין מובן מזה: מי שמבקש להנהיג את עמו, רוצה לעשות זאת כדי להיטיב עם הציבור ולשרת את האינטרסים של הכלל אשר אותו הוא אמור להנהיג. הנס מורגנטאו, בספרו "פוליטיקה בין האומות", ששום סטודנט ביחסים בינלאומיים לא היה רשאי להחמיץ, כבר הסביר, לפני שנות דור, כי יחסי החוץ נובעים מריאליזם פוליטי, מן האינטרס של כל מדינה ומדינה, גם כשהם עוטים כסות של ערכים.
אני מודה שלא התפעלתי מעולם מן הניתוח שלו, משום שבעיניי היה מדובר בדבר מובן מאליו. השאלה אינה אם מניע ההתנהגות הוא אנוכיות, אלא מהי אותה אנוכיות. לפעמים היא באה לידי ביטוי בהריסת בית השכן, משום שהוא מרעיש בשעות המנוחה, ולפעמים היא באה לידי ביטוי בניסיון לשכנע את השכן להירגע, ולעיתים - על ידי הזמנת משטרה.
טראמפ רואה ויתור, או נתינה חד־צדדית בהסכמים בינלאומיים. לא רק בהסכם המעצמות עם איראן, אלא גם בהסכם הסחר עם קנדה ומקסיקו, בשותפות הסחר הטראנס־פסיפית, שלא לדבר על החברות באו"ם ובארגונים בינלאומיים אחרים, ובהם גם נאט"ו. האנוכיות הלאומית, כפי שהיא באה לידי ביטוי בעיני טראמפ, מתפרשת כקבלת תמורה מיידית ומוחשית, ואם אינה כזו - אמור להגיע שלב הענישה.
ניקי היילי באו"ם. קיצוץ בסיוע, אחרי הוראה מטראמפ // צילום: רויטרס
הדבר בא לידי ביטוי בהתייחסות הממשל להצבעות בעצרת האו"ם: ארה"ב מסייעת למדינות רבות בעולם, אבל אם נציגיהן באו"ם אינם פועלים בעצה אחת אם ארה"ב - יקוצץ הסיוע, שהרי מה טעם בהשקעות כספיות בעולם השלישי, ולא רק בו, אם אינן מניבות הצבעות תומכות ארה"ב בארגונים בינלאומיים?
אלא שמתחוור והולך שהמדיניות הזו אינה, בהכרח, האינטרס האמיתי של אמריקה. מתברר כי כדי לייצא יש צורך גם לייבא, וכי כשנסגרים גבולות, הם נסגרים גם בפני מי שעשויים להביא תועלת עצומה למדינה הנועלת שעריה. וכי מי שפורש מארגונים בינלאומיים אינו יכול להגן בהם על האינטרסים שלו, ומי שמבטל הסכמי סחר מאבד הטבות סחר החיוניות לשגשוג כלכלתו. זה נכון לגבי כל מדינה, אבל נכון שבעתיים כאשר מדובר במעצמה היחידה בעולם, אשר יש לה אינטרסים ביטחוניים ועסקיים בכל מקום על פני כדור הארץ, ואשר נטרול השפעתה באותם אזורים עלול לפגוע באינטרסים שלה.
סיוע החוץ האמריקני ניתן לטווח ארוך. רובם הגדול של בעלי בריתה של ארה"ב תומכים בה פוליטית, משום שהם רואים בה את מי שמובילה עקרונות של חירות ודמוקרטיה. אין פירושו של דבר שהם מוכנים לתמוך, אוטומטית, בכל החלטה בארה"ב (למשל: במשך עשרות שנים היתה ישראל המדינה היחידה בעולם שתמכה, מדי שנה, בהחלטה על החרמת קובה, לצד ארה"ב, אבל וושינגטון לא איימה להעניש את המדינות המערביות האחרות שהצביעו באופן הפוך).
מימוש האיום של טראמפ להתחשבן עם מדינות מקבלות סיוע שהצביעו באו"ם נגד ההכרה האמריקנית בירושלים כבירת ישראל, רק ירחיק ממנה בעלי ברית החיוניים לה במאבקים השונים שיהיו לה בעתיד. "אמריקה לפני כולם" יכולה להיות גם המשך תמיכה במי צועד עימך בדרך כלל, ונוטל לעצמו חירות להצביע אחרת, כשהוא חלוק עליך. ולא במקרה נותר הסכם נפט"א על כנו, וכך גם הסכם הגרעין עם איראן, השגרירות האמריקנית לא הועברה לירושלים, ואפילו החומה על גבול מקסיקו לא נבנתה. לא על חשבון מקסיקו ולא על חשבון ארה"ב.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו