שתי החיילות צחקקו לתוך כף ידן. מה מצחיק, התעניינתי. "המעשה הילדותי הזה", אמרו וכיוונו את מבטן אל הבמה. חמישה גברים בחליפות כהות עמדו בחצי מעגל מול הבזקי המצלמות, הצמידו את כפות ידיהם יחדיו ולרגע נראו כחמישיית שחקני כדורסל נלהבים לקרב. אכן היה משהו ילדותי ברגע חתימת הסכם הגג של דימונה. רגע של תקווה ותמימות, אשר נדמה כי רק ילדים עוד מסוגלים לו. למרות ההעמדה המגוחכת שכמו נלקחה מסרטי קולג'ים אמריקניים, היה זה רגע מלא בתחושה של רֵעות, שאליה התחייבו שני הצדדים כשחתמו על הסכם הגג: אנשי דימונה מצד הכלה, ונציגי מדינת ישראל מצד החתן.
סיטואציה שכזו, חסרת מודעות לעצמה, דורשת מידה של ציניות. כמה שורות מכובדים ומוזמנים, כמה שורות של צלמים, ואחריהם אולם מלא בנערים ונערות מוארים סלולרית. תלמידים שהובאו לכאן באמצע הבוקר מבתי הספר העירוניים, כדי לשמוע פוליטיקאים נושאים מילים גדולות ומחליפים צ'פחות הערכה. אך חדה ומשעשעת ככל שתהיה, ציניות לא משנה מציאות. מנהיגים עם חזון - וגם כאלה ללא - דווקא כן.
"הסכמי גג" הוא השם שניתן לשורת הסכמים אשר נערכים בין משרד האוצר, משרד הבינוי והשיכון ורשות מקרקעי ישראל, לבין רשויות מקומיות ברחבי הארץ. העסקה פשוטה: המדינה מעבירה הרבה כסף, מינהל מקרקעי ישראל מעניק את הקרקעות ובתמורה הרשות מגדילה בכל כוחותיה את הפיתוח העירוני. השבוע הגיע זמנה של דימונה.
ברגע האחרון ראש הממשלה לא היה יכול להגיע, אך שלח ברכה מצולמת ובה ניכרת הערכתו לראש העיר בני ביטון ולמחויבותו לחיזוק דימונה. ביטון חבר של כולם כאן, עובדה שמקבלת הוכחה בהצהרתו המחייבת: "אינני רוצה להיות ח"כ או שר, אני ראש העיר הראשון שנולד כאן, וכאן אני רוצה להישאר!"
קשה לפספס את ההערכה בין ביטון לכחלון. שניהם שייכים לדור הליכודניקים המזרחים שצץ מהפריפריה בשנות התשעים ופילס את דרכו לשדה הפוליטיקה. ניכר שכחלון וביטון אוחזים במאפיין נדיר אצל פוליטיקאים שחוקי דרכים ומילים - משא הזיכרון, המזין את האחריות לקהילות שמהן הם צמחו ואת המחויבות העמוקה לשיפור מצבן. לכן קשה שלא להידבק בהתלהבות הכמעט ילדותית הקורנת מעיניו של ביטון כשהוא מכריז: "נגמר עידן ה'אכלו לי שתו לי'" לקול מחיאות הכפיים.
30 אלף יחידות דיור אמורות להיבנות בדימונה מתוך כוונה שבעשור הקרוב תכפיל בירת הנגב המזרחי את גודלה מ־40 אלף תושבים ללא פחות מ־100 אלף, כפי שהבטיח חגיגית ראש העיר לכחלון ולגלנט. השאלה הגדולה שריחפה באולם היתה מהיכן יגיעו אותם תושבי דימונה החדשה, ואם באמת הקשבת בין המילים, יכולת לקלוט גם תמיהה חרישית: "ומה הם יעשו כאן?"
בשנת הלימודים הנוכחית נתלו תמונות של מורי העיר, גדולות מהחיים, על שלטי חוצות כאילו היו כוכבי בידור. כשהתחילה שנת הלימודית האקדמית, הוחלפו המורים בסטודנטים בני דימונה בציון המוסד שבו הם לומדים, המקצוע ואיזו שנה הם מתחילים. אפשר לקרוא לזה פרובינציאליות, ואפשר לקרוא לזה בהערכה הנכחת חזון. מה שבטוח הוא שהחינוך כאן הוא מעל הכל, אך האם זה מה שישאיר את אותם נערים ונערות בעוד ארבע־חמש שנים בדימונה?
לחנות הפרחים העירונית בדימונה קוראים "שורשים", וכששואלים אותך מאיפה אתה, מצפים פה לתשובה שמתחילה אי שם בצפון אפריקה. ילדים מדברים מרוקאית, מסתודדים בין חנויות ממתקים הודיים וחנויות גאדג'טים מסין עם כתובות ברוסית, רוקדים היפ־הופ אמריקני עם ילדי קהילת העברים ולכולם החלום הישראלי לעזוב את עיר ההורים ולעבור לתל אביב. זהו החלום שצילו מאיים על הצלחת שינוי העומק המתחולל בפריפריה. שכן מה הופך את החיים לראויים ונכונים לחיותם דווקא במקום מסוים? העתיד או ההווה?
מעל הבמה ביטון מתגאה במהפך החינוכי שמתחולל בדימונה, וקל להבין מדוע. יותר מחמישים אחוזים מהתקציב העירוני מושקעים בחינוך. מספר נדיר, אך כאן לא רק המספרים מדברים. ההשקעה הזו בחינוך הופכת את דימונה לחממה מצוינת במיוחד עבור תושבי דור העתיד של תל אביב. אולם בסופו של יום היא עומדת מול ההשקעה בחיי דור ההווה של תושבי דימונה אשר בוחרים מדי יום ויום לחיות בה.
ולא שההשקעה אינה קיימת: תיאטרון דימונה מעלה הצגות על פי סיפורי בני העיר, מרכז הצעירים מארגן ימי פנאי למשפחות צעירות וזוגות מקבלים ליווי אישי במבוך הביורוקרטי לרכישת דירה ראשונה. עיר קהילתית עם תודעה של כפר קטן ודואג. אך בלב החיים המודרניים פועם הרצון להיצע ולתרבות - כל הדברים הנחוצים כדי ליצור חיים שנעים מעבר לציר הבית והעבודה.
הקלישאה האמריקנית שכולנו שבויים בה מסמנת עיירות שכוחות־אל כעיירות של רחוב אחד. המקבילה הישראלית לכך היא עיר דיגיטלית כדימונה: הכל כאן אחד או אפס. פלאפל מיתולוגי - אחד, מלון דרכים אחד, חנות כלי נגינה אחת, רק כיכרות ופסלים דוממים יש כאן למכביר. שיטוט במרכז העירוני מעלה שדימונה עדיין שבויה באותו ניסיון "קפולסקאי" ליצור גרסת "מיני תל אביב" כפי שהיא נחלמת ממרחקי המדבר. זה כמעט מקומם שתוכל למצוא בכל בית שני אוכל פלאי ממורשת העדה המרוקאית או ההודית, אך בלי מסעדה הודית או מרוקאית אחת לרפואת הגוף והנפש. אם תהיתם, אז סושייה דווקא יש.
התשובה לשאלה מהיכן ומדוע יגיעו אנשים חדשים לדימונה נמצאת להבנתי עמוק בהרי האטלס. בביקורי במרקש הבנתי איזה עיוות בתודעה הישראלית יצר סימונם של יוצאי צפון אפריקה דרך הביטוי "שלוחים". הוא אשר צייר אותם כבֶּרְבֶּרִים משולחים מתרבות. היום השלוחים קוראים לעצמם אמז'ירים שמשמעו "האנשים החופשיים". בניגוד מוחלט לפריפריה הישראלית, שבה המרחקים מסמנים לכאורה מדד לנידחות תרבותית, האמז'ירים הם הכל פרט לנידחים. הם נושאים את התרבות הייחודית שלהם בראש חוצות ובגאווה גדולה. אולי המודל המרקשי, של עיר רחוקה מהמרכז אך במרכז העניינים, החוגגת את היותה שונה ואחרת, הוא עתיד הפריפריה הישראלית.
היטמעות והידמות לישראליות פרברית שחוקה לא יביאו את איזון הכוחות בין מרכז לקצה, אלא רק חידוד הייחודי והאחר של כל מקום ומקום. הנכחת ההון האנושי של דימונה הוא שיוכל לבנות את הסולם השמימי שעליו הפליגה מרקש בדרך להיות "ארץ האלים", ולהגשים את החזון העירוני המצוי פה על כל שלט: דימונה - הופכים דמיון למציאות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו