התחושה הקשה של חלק ניכר מאזרחי המדינה נוכח הפגנות ההזדהות של חלק (קטן יש לומר) מערביי ישראל עם קורבנות הפגנות חמאס בעזה - בהחלט מובנת. אחרי הכל, ההזדהות הזו לא פחתה גם לאחר שבכיר בחמאס אמר כי 51 מבין 62 ההרוגים הם אנשי הארגון, והג'יהאד האסלאמי הצהיר ששלושה מאנשיו נהרגו. במילים אחרות: רק פחות מעשרה מההרוגים הם אזרחים שאינם פעילי טרור.
עם זאת, הרי שלטובת המדינה ועתיד יחסיה עם תושביה הערבים כדאי לאפשר את המשך ההפגנות, וככל שאין הן אלימות - לא להתערב בהן. יש לאפשר לערבים להביע את תחושת הקשר עם אחיהם המצויים במצוקה ברצועת עזה. אין לי ספק שרבים מהם מבינים את אשמתו של חמאס במצב, אבל לא יכולים להודות בכך בפומבי ובכל מקרה אין העובדה הזאת משנה לטובה את מצבם הקשה של תושבי עזה. הם סובלים מאוד, בין שהאשמה כולה מיוחסת לחמאס ובין שיש עוד גורמים שהביאו למצב זה.
אבל שמירת זכות ההפגנה חשובה הרבה יותר בגלל מה שהיא מייצגת. בשום מדינה אחרת כיום במזרח התיכון לא יכולים האזרחים להפגין נגד הממשלה בלי להסתכן. בטורקיה תתנפל עליהם המשטרה באכזריות והם ימצאו עצמם בכלא לזמן ממושך, בטהרן רבים מאלה שייעצרו באלימות לא יגיעו כלל לכלא אלא ייעלמו ואיש לא יידע להיכן. במדינות הערביות, כולן, השלטון רואה בהפגנות איום על שרידותו והסבלנות אליהן קטנה ביותר, ולכן בדרך כלל המדינה תפזר אותן מייד.
חשוב מאוד לשמור את ייחודה זה של ישראל, המקום היחיד במזרח התיכון שבו מוסלמים יכולים להפגין כנגד ממשלתם ללא חשש. זה חשוב מאוד לתדמיתה של ישראל כדמוקרטיה יחידה במרחב, חשוב מאוד להבחנה הברורה בינה לבין העולם שסביבה, חשוב לנו האזרחים כדי שנבין עד כמה אנו שונים משכנינו. נראה שזה גם חשוב להמשך היחסים בין המדינה היהודית לבין אוכלוסיית המיעוט הערבי, כי בסופו של יום מדובר באנשים הפתוחים לעולם והם יראו ויבינו את התמונה המדהימה: רק תחת שלטון המדינה היהודית הם יכולים להביע את דעתם, כי שום מדינה מוסלמית לא מאפשרת זאת.
ההפגנה בחיפה בסוף השבוע שעבר // צילום: הרצי שפירא
ניהול מדינה יהודית שבה חי מיעוט גדול שחש שאין היא הבית הטבעי שלו, הוא אתגר לא פשוט, לא רק למיעוט. לפני שקמה מדינת ישראל טען כל צד - הערבים והיהודים - ״השלטון איתנו״, כדי לעודד את אנשיו. היום ברור היכן נמצא השלטון. גם צפי הדמוגרפיה מראה כי בגבולות הקו הירוק הפער בין הרוב היהודי למיעוט יישאר כמות שהוא.
השינוי הדרמטי לטובה במספר הלידות הממוצע בקרב היהודים, והירידה הדרמטית לא פחות במספר הלידות בקרב המשפחות הערביות - ישאירו את היחס הנוכחי על כנו. גם בלא להביא בחשבון את פוטנציאל העלייה, המשחק לידי הצד היהודי ואינו קיים עבור הצד הערבי, ברור שנגזר על הערבים לחיות כמיעוט בעתיד הנראה לעין. המצב הזה יוצר באופן טבעי תחושת תסכול חריפה בקרבם - ואין טעם להתלונן על כך.
בה בעת מטיל מצב זה חובת אחריות גדולה יותר על המדינה, שמחויבת בצורה טבעית לצורכי הרוב היהודי, ועליה להתאמץ לתת תחושת שייכות גם למיעוט. השאלה בידי מי השלטון הוכרעה ב־1948, ומאז על הממשלה למצוא דרכים לתת תחושה טובה יותר למי שמרגיש זר בביתו. זה נכון באשר להשקעות בתשתית ביישובים הערביים, זה נכון ביחס להשקעות בחינוך, בביטחון האישי (משטרה) וביתר שירותי המדינה.
נכון לראות את הרצון של ערביי ישראל להפגין כחלק לגיטימי מצרכיו של המיעוט, בתנאי שההפגנה אינה אלימה. אין להפריע להם, שיפגינו. ישראל היא דמוקרטיה חזקה ותוכל לעמוד בכך.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו