קראתי בעיון את הדו־שיח בין המומחים והמתחזים להיות מומחים בהקשר להודעה המשותפת לפולין וישראל, הודעה שאמורה היתה יחד עם השינויים בחוק לסיים את המתיחות שנוצרה בין שתי המדינות. קטונתי מלקבוע מי צודק, אם כי ברורה לי לחלוטין חשיבותה של פולין עבור ישראל במערכת הבינלאומית.
הוויכוח הזה העלה בי זיכרון מנעוריי, עת הפגנתי נגד השגריר הגרמני הראשון שהגיע לארץ ב־1965, כשעל שפתיי צעקה מרה: "לא נשכח ולא נסלח!!!", כך חונכתי בבית. הפגנות אלה היו מעט מזעיר בהשוואה להפגנות הענק נגד השילומים מגרמניה, ב־1952, כשעוד בטרם יבש הדם לאחר השואה הסכים בן־גוריון לקבל פיצויים בשם העם היהודי, וכך נתן את תעודת המחילה לממשלת גרמניה.
מנחם בגין, אז ראש האופוזיציה, דיבר בדם ליבו על החרפה, וזעקות הזעם והכאב היו מהרמות שנשמעו בתולדות המדינה. מי צדק? מי שהעמיד את העיקרון החשוב של אי הסליחה כעיקרון המוביל, או מי שהיה מוכן לוותר על עיקרון זה, תמורת מיליארדי הדולרים שהיו חיוניים לדעתו לבניין המדינה הצעירה?
אין זה הנושא היחיד שבו צריך להחליט מה להעדיף - עקרונות חשובים בעלי אופי סמלי והיסטורי, או את הפתרון המעשי, שתורם לתפיסת המנהיג באותה עת לחוזקה של המדינה. האם אלה שהיו מוכנים לוותר על ריבונות ישראל בהר הבית ובלבד שיושג הסכם עם הפלשתינים, טעו בוויתור המשמעותי על לב ליבה של א"י?
הרי רבים מהיוצאים נגד ההכרזה עם הפולנים וההסכם שבא בעקבותיה, מוכנים תמורת הסכם עם הפלשתינים לוותר על נכסים היסטוריים עצומים ועמוקים במשמעותם. האומנם ויתור על מערת המכפלה וקבר רחל נופל בעוצמתו מהפשרות בניסוח שעשתה ישראל בהצהרה המשותפת עם הפולנים? למה ויתור על "נחלת אבות" נכון יותר מאשר פשרה על "אמת היסטורית"?
רגש מול תועלת. דיונים על החוק בפרלמנט הפולני // צילום: אי.פי
ולא רק בינינו לבין עצמנו יש את ההתלבטות הזאת, גם בינינו לסביבה. רבים חשים רע כי ישראל לא נקפה אצבע להצלת מיליוני סורים שהפכו לפליטים או להצלת חייהם של מאות אלפים שנהרגו, רובם על לא עוול בכפם, במלחמה עקובה מדם, ממש מעבר לגבולנו. עובדה היא שמלבד סיוע הומניטרי לפצועים שהגיעו לרמת הגולן ועזרה לשכנים שמעבר לגדר - לא התערבה ישראל להפסקת הרצח הנוראי בסוריה. יש אפילו שהשוו זאת לאדישות העולם בשואה. אבל האמת היא שזאת לא שואה, אלה שני צדדים השונאים זה את זה, ומי שינצח ישמיד את המפסיד, כששני הצדדים נחושים באותה מידה בשנאתם ובאכזריותם.
ישראל העמידה מול עקרון הסיוע לאנשים בצרה חישוב של רווח והפסד, והחליטה שאין לאף אחד מן הצדדים יתרון מבחינתה, ומחיר ההתערבות יכול להיות כה גבוה, שלא נכון לשלם אותו. וכך, באופן קר ומחושב, נזנח העיקרון היהודי של "אי עמידה על הדם", ולא נראה שרבים חושבים שזאת היתה טעות.
קל למי שאין לו אחריות כוללת לשפוט את העולם דרך משקפיים של עקרונות תיאורטיים ומוחלטים שאין בילתם. קל לזעוק את זעקת השבר בשם העיקרון החשוב ולהתעלם מההישג שיושג אם ייזנח העיקרון, או יוותרו על חלקו. בזמנו היו שרים חשובים שהתנגדו לכך שישראל תחתום על הסכם המחקר המשותף עם האיחוד האירופי (המכונה 2020), משום שהאיחוד דרש שייאמר בו שגופים מיהודה ושומרון לא יזכו במסגרתו לתמיכה. כשהוסבר לפורום הנכבד, כמה מרוויחה ישראל משיתוף הפעולה הזה, ומה יהיו ממדי ההפסד אם לא תחתום על ההסכם, ירדה ההתנגדות פלאים. התברר שגם אוחזי העיקרון במלוא גרון מתפשרים כשמסתברות להם האלטרנטיבות, לטוב ולרע.
לכן גם בהקשר הפולני, פחות זעקות שבר ומעט יותר פרופורציה ודיון ענייני יועילו בוויכוח שקשה להכריע בו. יש לשקול יתרונות וחסרונות בראש פתוח - ואז להחליט. לפעמים עמידה על העיקרון היא האופציה הראויה, ולעיתים דווקא העדפת התועלת המעשית עדיפה
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו