תחת שמי מוסקבה

בזיכרון הרחוק מהגמר הראשון שלי לייב בזירה, רוברטו באג'יו בועט את הפנדל שלו מעל החומה של הרוז בול פסדינה. הכדור עף לאיזו גינה של בית, וילד אמריקני שלא ראה בחיים שלו כדורגל צעק: "אבא, חייזר!!!". בזיכרון הפחות רחוק נכנסת לתא העיתונות בסטאד דה פראנס של גמר 1998 איזו גברת ואוספת בחזרה את הרכבי הקבוצות, שבהם היה כתוב שרונאלדו לא פותח (הוא פתח, אבל בעיקר הלך ולא שיחק באמת). בסיום, כשהצרפתים ניצחו 0:3 את ברזיל, עמד במרכזה של החגיגה איש קטן אחד, הקפטן דידייה דשאן, ואני ממש זוכר את תנועת ההנפה שלו והזיקוקים.

באתי ללוז'ניקי אתמול ללא דעות קדומות, בלי חלומות כמוסים או העדפה יוצאת דופן לאחת מהן. צרפת שייטה לזכייה השנייה בתולדות הרפובליקה בהילוך שלישי, ולמעשה השכיבה את הקרואטים לקרשים במצב של 1:4, למרות שרק 6 דקות קודם היא הובילה ביתרון שביר וכבשה פעמיים למרות שבעטה לשער רק פעם אחת.

אבל דשאן ידע כנראה מה הוא עושה, ולמרות שזה לא היה פשוט כל אחד מהעילויים שלו היה ממושמע וכמעט כבול לעמדה שלו. אותן דקות של סימן שאלה במחצית הראשונה הפכו די מהר לסימן קריאה במחצית השנייה, כי אם צרפת, שלא היתה בחלק הראשון, ירדה ממנו מובילה בכל זאת, זה היה סימן שכנראה גם השפנים של זלטקו דאליץ' מתו לו עמוק בתוך השרוול.

 

כך יעשה לאיש. אמפבה מקבל חיבוק מנשיא צרפת, מקרון // צילום: אי.פי.אי

 

ראיתי את לוקה מודריץ', השחקן הטוב במונדיאל, פותח את המשחק בעיגול האמצע, מלחך בלשונו את הפה היבש מהתרגשות. הוא כבר עבר כל כך הרבה בכדורגל, והיה מאלה שנגעו להם בראש ברגע שנולדו, וחילצו אותו כמעט בן־לילה מחושך לאור. דקה שנייה הוא נכנס באומטיטי סטייל יצחק ג'אנו בלי סטופקס, וצרפת נקלעה לוורטיגו, שאותו סיים אנטואן גריזמן.

גריזמן ממש גנב פאול שלא היה מברוזוביץ', וראו במבט הזה בעיניים שהוא גנב גלידה בלי לשלם. החלוץ הפך את זה דרך הראש של מנדז'וקיץ' לזהב בשער הראשון, ויש לו 12 שערים ב־10 נוקאאוטים במונדיאלים ויורו - יותר מזידאן ומפלאטיני. אני בדיוק חשבתי באותו רגע על מקצועות גרועים במיוחד בעיצומו של גמר מונדיאל - טייס למשל, או אותו סדרן, תכירו לי כזה אישית, שמוכן לקבל את המשימה האכזרית הזאת מהמעסיק שלו - לעמוד עם הפנים ליציע, ולא לראות או לדעת. הסדרן גיבור לא פחות מהגריזמן הזה.

דיברו הרבה על צרפת והאקדמיות בקלייפונטיין שהפכו את שחקניה לגלדיאטורים מסוגם של קאנטה, פוגבה ואמבפה, שהצטרף הלילה לפלה כטינייג'ר שני שמבקיע בגמר מונדיאל, ומולם הקרואטים, עם הכישרון, האלתור וזיכרונות המלחמה. יש רגע שהרקמות בשרירים לא מסונכרנות יותר עם הלב, וכשהלב נשאר לבד, ירד לו ולדימיר פוטין מהיציע אל הדשא, והיחיד שכנראה לא עושה לו חשבון ברוסיה זה הגשם שירד עליו בטירוף תחת שמי מוסקבה, אבל לא כזה שיוכל לשטוף לנו את הזיכרון ממונדיאל גדול ומרגש, שעשה סדר וצדק בסך הכל.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו