אני מדפדף בתפריט הסרטים במטוס ונתקל בסרט "זה ייגמר בדם" (There will be blood). לא ידעתי על מה מדובר, אבל התמונה שנראתה כמו מערבון גרמה לי להזמין את הסרט. אני הרי בדרך לטקסס, זה נראה כמו הכנה טובה. מהר מאוד התברר לי שהבחירה היתה הרבה יותר טובה מכפי שדמיינתי. מדובר בעיבוד לסיפור "נפט" של אפטון סינקלייר, על דמות דמיונית מלפני יותר מ־100 שנה של מחפש נפט מרושע. מאלה שיש להם מוסר משל עצמם, שלא קשור לנורמות המוכרות.
אותה דמות, דניאל פלייוויו, צמח מתוך עבודה קשה במכרות לחברה מצליחה משלו לחיפושי נפט. את עובדיו הוא מעודד להגיע עם בני המשפחה לאזור הקידוח ויחד עם המקומיים הם מקימים קהילה. את המקומות שמתנגדים לרעיון הוא נוטש לטובת מקומות שבהם מבינים שהנפט שהוא ימצא יעשה טוב לו וגם להם.
סינקלייר היה סופר בעל השקפות שמאלניות, שלא נהג לעשות חסד עם דמויות קפיטליסטיות כמו מחפש הנפט דניאל פלייוויו, למרות שאני מניח שלא רק אני חיבבתי את דניאל דיי לואיס, שמגלם את פלייוויו. זהו סיפור ריאלי לחלוטין על אדם שחייו הם יוזמה ועשייה. הוא צובר הון, אבל לא משתמש בו לחיות את החיים הטובים, כי החיים האישיים שלו רעים מאוד. ברור שאלו הם האנשים שבנו את אמריקה ואת המיזמים הגדולים בעולם. הם לא בהכרח דמויות מופת בחייהם האישיים, אבל הם ברוני העשייה.
אני נוחת בטקסס עם משלחת עיתונאים כאורח של חברת נובל אנרג'י ומתמלא התרגשות מהמקום. עשרות פעמים ביקרתי בארה"ב, אך אף פעם לא במדינה הזו. אנשים באמת מסתובבים בכובעי בוקרים, מגפיים מדהימים בחום שלא מבייש את אילת ביולי ולחות שמתחרה בתל־אביבית הקיצית. הרבה ג'יפים אימתניים ועליהם מדבקות של מועדוני ירי וציד.
אנחנו מגיעים למטה החברה נובל אנרג'י ביוסטון, טקסס, ובמגרש דגלים של ארה"ב וישראל. "זה לא בשבילכם, זה תמיד כאן", מסבירים לנו שורה של מנהלים שמקבלים את פנינו. אנחנו ממשיכים לביקור בחברה "טרנדסטר" (Trendsetter), המומחית לייצור מתקנים מתחת למים, ושוב פוגשים דגלי ישראל בכניסה. בהאנגרים של הייצור חלקים של המתקן התת־ימי שהם בונים לקידוח לוויתן מסומנים במגן דוד. הם בכלל לא מבינים את השאלה למה; כמי שגאים מאוד בארה"ב, ברור להם לגמרי שאנחנו אמורים להיות גאים בישראל. הדגל הוא הביטוי לכך.
אלפי עובדים מסביב לעולם עובדים בשנתיים וחצי האחרונות על בניית המתקנים לקידוח לוויתן - התת־ימיים במרחק של 120 ק"מ מחוף חדרה והאסדה תוצב כ־10 ק"מ מחוף דור. הקידוח הזה, שהתגלה לפני שמונה שנים, היה באותה שנה תגלית הגז הימית הגדולה ביותר בעולם. לפי המתווה הקיים (וזה שהוסכם) היא תכניס לקופת המדינה 65 מיליארד דולר מההשקעה הנוכחית בלבד. יחד עם תמר היא למעשה פותרת את בעיות האנרגיה של ישראל ואף תתיר ליצוא.
יד רוחצת יד
גז טבעי הוא הפתרון הנקי ביותר מבין שלוש האפשרויות המקובלות לדלקים - גז, פחם ומזוט. הוא נשרף טוב יותר והוא בטיחותי יותר, מכיוון שהוא לא ניתן לאגירה אלא מוזרם ישירות בצינור. במקרה של חשד לתקלה ניתן להפסיק את הזרמתו מייד. הטיפול הנדרש בגז אחרי הוצאתו מבטן האדמה ולפני שמזרימים אותו בצינורות כולל החדרה של חומר נוגד קיפאון למאגר, כדי לשמר את הגז במצב הצבירה שלו.
החומר שיוצא מהקידוח הוא תערובת של נוגד הקיפאון, גז טבעי ונוזל. הנוזל הוא למעשה דלק נקי המכונה "קונדנסט". באסדה מפרידים בין החומרים, כשאת הנוזל נוגד הקיפאון מזרימים חזרה לקידוח, את הקונדנסט מזרימים בצינור נפרד ואת הגז הטבעי בצינור משלו.
מי צריך להרוויח מהקידוחים? // צילום: משה שי
תשתית הצנרת ממקום הקידום ועד לאסדה - כ־110 ק"מ - כבר הונחה בקידוח לוויתן. גם הצנרת ממקום האסדה לחוף כבר הונחה. מתקני הקידוח התת־ימיים והעל־ימיים ברובם נבנו, כך שיכולנו לראות אותם ולשמוע הסברים מעניינים על תפעולם. גם חלקי האסדה נמצאים בשלבי בנייה סופיים, ובתוך כשלושה חודשים הם יהיו מוכנים בטקסס לניסוי הפעלה ראשון. אחרי הניסוי הם יועמסו על אוניות וייצאו למסע של כ־40 יום לישראל.
מתקני הקידוח הם לא מוצרי מדף, הם נבנים לכל קידוח לפי הייחודיות שלו - הרכב הגז, הכמות, הלחץ, הגובה מתחת לפני המים, שמכתיב עמידות נדרשת ללחץ ועוד. לפי ההסכם של נובל אנרג'י עם מדינת ישראל, החברה מחויבת לרכוש למיזם מחברות ישראליות מוצרים בהיקף שלא יפחת מחצי מיליארד שקלים בתקופה של שמונה שנים. וכן, בסיור באסדה ניתן לראות חלקים של חברות ישראליות, דוגמת הברזים באסדה, שלא פחות מ־6,500 מהם הגיעו ממפעל "הבונים" מכפר הנשיא.
ומה עם הפיצוי?
נובל אנרג'י מחפשת נפט וגז בישראל כבר 20 שנה. לא כל החיפושים שלה עלו יפה, אבל תמר ולוויתן הם פרויקטים גדולים מאוד, גם בשביל החברה הענקית והוותיקה הזו, שהוקמה ב־1932 ומגלגלת כ־5.5 מיליארד דולר בשנה. המאגרים האלה מהווים כ־16% מפעילותה, ומכיוון שמדובר בחברה שפועלת בכל רחבי העולם, זה בהחלט היקף מכובד.
החברה הזו עושה מיזמים מדהימים בעולם בקרוב לאפס תקלות. גם ספקיות המשנה שלה, דוגמת "קיוויט" (Kiewit) הענקית שבונה את האסדה, עובדות ברמת בטיחות הגבוהה בעולם (במונחים השוואתיים של פגיעות לשעות עבודה). אך למרות מיומנויות השיא של נובל אנרג'י בניהול מיזמי ענק מורכבים במיוחד, היא לא זכאית לציון גבוה בניהול יחסי הציבור שלה.
את משלחת העיתונאים היא הזמינה אחרי שהתשתיות כבר הונחו והשקעות של מיליארדי דולרים במיזם כבר הושקעו. בינתיים קמו נגדה מחאות המפיצות אמיתות חלקיות, שלא זכו לתגובות בזמן אמת. כמובן שגם המדינה כשלה בכך שלא דיברה עם התושבים, לא מספיק הסבירה ולא הציעה פיצוי מתאים.
כאמור, אותה דמות - דניאל פלייוויו - הציעה פיצוי לתושבים שסמוך לביתם הוא קדח. התושבים ראויים להסברים וגם ליהנות מפירות המיזם, מעבר להנאה שתצמח לכל תושבי המדינה. כולנו כבר נהנים מרזרבות מט"ח גבוהות, מקופת מדינה מלאה יותר, מתעסוקה מלאה, מירידה בתלות בנפט ערבי, מאוויר נקי פי 30 ממצב של שריפת פחם ומזוט, אבל מי שנמצא ממש קרוב יותר אמור ליהנות יותר.
"אנחנו מהנדסים, אנחנו לא טובים בתקשורת עם הציבור", אמר אחד המנהלים כאן. חבל שכך, מכיוון שהותרנו פתח גדול מדי לבעלי אינטרסים זרים ללבות את החששות הלגיטימיים של התושבים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
