הדרך להגשמת החזון הציוני

1. רון לאודר כועס עלינו. מותר לו. כנשיא הקונגרס היהודי העולמי, הוא מייצג חלק גדול מאחינו ואחיותינו שבחרו להישאר בגולה ולא לעלות ארצה. ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, וחוק הלאום מעגן את אחריותנו כלפי כל יהדות העולם. במשפחת עם ישראל, המחלוקת, הוויכוח והפולמוס הם אתוס עתיק שימיו כימי העם. 

אומה, שאביה המייסד מתווכח בעוז עם אלוהיו על גורלה של סדום, שבניה ובנותיה המשוחררים מערערים פעם אחר פעם על משה מנהיגם, שאלפי דפי התלמוד מלאים בוויכוחים עזים - אינה נרתעת ממחלוקת, עזה ככל שתהיה. 

אבל לאודר חושש מהמחלוקת. בעשורים האחרונים, ככל שחילופי המשמרות הפוליטיים והתרבותיים הלכו והעמיקו - וישראל השנייה והשלישית תפסה מקום ליד הגה ההנהגה של הספינה הציונית - התרגלנו לשמוע מצד העילית הוותיקה, נבואות זעם על אחריתנו הרעה, על אובדן הדרך והחזון, על "הידרדרותה" של ישראל לקראת תיאוקרטיה, על אימוץ סממנים גזעניים ועקרונות פשיסטיים ושאר רעות חולות, שהועמסו על גבה הדל בידי אנשים הבטוחים שההיסטוריה היא שדה הידע הבלעדי שלהם והבנת המציאות רשומה על שמם. 

 

2. על מה מלין לאודר: מתווה הכותל, הגיור האורתודוקסי, חוק הפונדקאות החלקי וחוק הלאום - אלה "פגעו ברגשות" יהודים לא אורתודוקסים, הקהילה הלהט"בית והמיעוטים. במשך שנים התנהלו ממשלות השמאל באופן ש"פגע ברגשות" ציבורים גדולים. לא זכור ש"ישראל השנייה" זכתה למאמר ב"ניו יורק טיימס" שקרא לממשלת ישראל לא "לפגוע ברגשות" הנפגעים. כל זמן שרגשות היהדות הליברלית בארה"ב לא נפגעו, לא הוכרז על "קרע". 

ככלל, הטיעון הזה זר לאתוס היהודי: אבותינו לימדו לדרוש אמת, גם במחיר פגיעה ברגשות. הפוליטיקה של הרגשות היא ניסיון לסרס ויכוח ציבורי חיוני. בניגוד לניסיון הליברלי להפוך את הדמוקרטיה לעניין של זכויות מיעוט, כדאי לחזור על הראשונות: דמוקרטיה היא שלטון (קרטיה) העם (הדֶמוס), הבוחר נציגים לכנסת כדי להצביע ברוב קולות על החלטות קשות. אלה כללי המשחק, במיוחד בעם כה מגוון ודעתן. 

כל הנקודות המובאות כעדות להידרדרותנו, מככבות לעייפה בתקשורת הישראלית. בכל מפגש עם עיתונאים, אינטלקטואלים ומנהיגים מהעולם - יהודים ושאינם יהודים - אני מפציר בהם לא להתרשם מהחד־צדדיות של רוב התקשורת, ולחפש מקורות יֶדע נוספים להבנת המורכבות והעומק של החברה הישראלית. לא כל צעקת "געוולד" בישראל הנשמעת בארה"ב, משקפת את הציבור הישראלי, אלא לעיתים תסכול מצד האופוזיציה על אי יכולתה לשכנע את הציבור, ורצון להפעיל על ישראל לחץ חיצוני. 

רוב אזרחי ישראל הם בעד הקצאת רחבת תפילה משפחתית מעורבת והקלה בגיור. אבל אופי המשטר, המייצר שותפות בין מפלגות שונות ודעתניות, מחייב פשרה. יתכבד רון לאודר ויעלה לארץ יחד עם היהדות הליברלית בארה"ב, ויחד יוכלו בקלות לייצר רוב בכנסת לטובת רעיונותיהם. 

 

נידרש לפרספקטיבה היסטורית כדי לדעת מי צודק. לאודר // צילום: דודי ועקנין

 

3. לאודר מזהיר ש"אם המדיניות הנוכחית תימשך, יהודים בתפוצות עלולים שלא לאהוב את ישראל", ולא ייאבקו למען המדינה היהודית. הבעיה הזאת אינה רק שלנו, אלא גם שלכם. לא מדיניות ישראל היא הסיבה לנתק של חלק גדול מהדור הצעיר, אלא ההתרחקות של הצעירים היהודים בצפון אמריקה מעיסוק בזהותם, היעדר החינוך היהודי, הבורות המשוועת ביחס לאוצר החכמה והטקסטים האדיר של עמנו, וכתוצאה מכך - ההתבוללות. יחסית למיליוני היהודים בארה"ב, רק מעטים עסוקים בהיעלבות ממהלך פוליטי כלשהו בישראל. הרוב לא מתעניין בשום דבר יהודי.

גדולתה של מדינת היהודים היא, שגם אלה המנותקים לגמרי ממסורת דתית, יכולים לשמור בקלות על זהותם היהודית. בגלות, זה קשה הרבה יותר ומצריך להיות יהודי אקטיבי. לא הפוליטיקה של הרגשות ולא תיקונים קוסמטיים של חוקים, יעזרו להתמודד עם הבעיה העגומה הזאת. אם בגיור עסקינן, גם לנו בישראל מותר לשאול, מה יהודי בנישואים מעורבים עם בני דת אחרת? 

לאודר מדבר על הקשר בין היהדות לנאורות ב־200 השנים האחרונות. אבל הקשר שלנו עם הנאורות העולמית הוא בן יותר מ־3,000 שנה. תרמנו לעולם את הרעיונות הגדולים, שכל בני האדם נולדו בצלם אלוהים (לא זנחנו את אלוהינו, גם אם אנחנו מתווכחים איתו, למרות שהנאורות המערבית הזמנית מתביישת בו); על יום מנוחה שבועי גם לעבדים (השבת, מר לאודר, מדברת על הימנעות ממסחר, כולל "חנויות נוחות"); על צדק חברתי, על מוסר השופט אנשים בשל עוונותיהם האישיים ולא עקב חטאי אבותיהם ועוד. גם את הרעיון הלאומי הורשנו לעולם.

 

4. וכאן אנחנו מגיעים לעיקר, שלשמו פורסמו הדברים: חוק הלאום. מי שטוען שהחוק פוגע בערך השוויון, טועה ומטעה. מטעה - משום שהשוויון האזרחי בין כלל אזרחי ישראל - יהודים, דרוזים, מוסלמים ונוצרים - לא נפגע כלל. טועה - מפני שכל הרעיון של "מדינה יהודית" אינו שוויוני. אי אפשר לייצר שוויון לאומי בישראל בין הרוב למיעוט. המשמעות הנוראה של זה היא מדינה דו־לאומית או רב־לאומית - תהליך שבסופו תחדל ישראל מלהיות מדינת הלאום של העם היהודי. 

יש להבדיל בין מדינה ללאום. במדינת ישראל כולם שווים בזכויות (גם אם לא שווים בחובות) האזרחיות. ביחס ללאום, אין שוויון. שלא כמו ארה"ב, ישראל היא מדינת לאום, היחידה שיש לעם היהודי. ראש הקונגרס היהודי צריך להבין זאת. אנחנו תעודת הביטוח שלכם. גם מגילת העצמאות שציטטת מתוכה, מדברת רק על מדינה יהודית המקיימת בתוכה שוויון זכויות "חברתי ומדיני גמור", אבל בשום פנים ואופן לא שוויון לאומי. אנחנו ממש לא מתביישים בזה. זו זכותנו הטבעית כדמוקרטיה תוססת, לקבע בחוק את אופייה הלאומי של המדינה. החוק הזה הוא רק חוק משלים לחוק יסוד קודם על כבוד האדם וחירותו, ושניהם יחד משקפים את רוחה של מגילת העצמאות. 

בנימוקים נגד חוק הלאום הוזכר "מוסר הנביאים". אבל נביאי ישראל לא דיברו על שוויון אלא על צדק. הם הכירו בכך שבני האדם אינם שווים, ושלמסכנים - לגר, ליתום, לאלמנה ולעני - מגיעות לעיתים זכויות יתר שנועדו לפצות על אי־השוויון. זה ההבדל בין מוסר נביאי ישראל למוסר המערבי - במיוחד בצורתו הקיצונית הפרוגרסיבית שהשתלטה על השיח הליברלי המערבי.

שוויון אינו ערך אבסולוטי אלא יחסי. לעומת זאת, צדק מכריח אותנו לדרוש אמת, לשקול במאזני הצדק ערכים ולהחליט ביניהם, לבדוק לעומק את הדרישות השונות בחברה ולהחליט מה צודק ומה לא, ואז לפעול לאור ההחלטה. אין "דרך" אחת, ולכן הבחירה באיזו דרך ללכת נתונה בידי העם. 

זכותו של מר לאודר לחשוב ש"לא זאת הדרך". רוב אזרחי ישראל חושבים ההפך: חוק הלאום הוא רגע מכונן חשוב בתולדותינו. נידרש לפרספקטיבה היסטורית כדי לדעת מי צודק. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו