אורי אבנרי קנה לעצמו נוכחות מיתולוגית. עד לפני כמה שנים נראה כצעיר נצחי, שרק שיערו הלבין. קשה היה להעלות על הדעת שיבוא יום והוא ימות. אבל עובדות החיים והמוות פשוטות: הוא נולד באותה שנה שבה נולדו חיים גורי ושמעון פרס, זיכרונם לברכה. בעוד פחות משלושה שבועות, היה אמור לחגוג יום הולדת 95. כמו גורי ופרס, שאותו תיעב אבנרי כל ימיו, אבנרי היה אישיות שהשפיעה בצורה מכרעת על החיים הציבוריים והפוליטיים במדינה. כקיצוני שמאלי הוא השפיע מהאגף הרבה יותר מדמויות רבות שפעלו מהמרכז ואף השתתפו בישיבות קבינט שבהן התקבלו החלטות על "שלום" ו"מלחמה".
בימים אלה מציינים 25 שנה להסכמי אוסלו. אורי אבנרי, כמעט במו ידיו, הזיז את "המרכז". משימתו היתה להזיז את המרכז החברתי הפוליטי בישראל לכיוון של הכרה באש"ף כשותף לשלום, ובכך הצליח. בספר שלה על "העולם הזה" השוותה אותו ניצה אראל לעיתונאי האמריקני העצמאי איי-אף סטון. אי אפשר להתעלם מהעובדה שסטון היה קומוניסט ובשנים האחרונות נחשף על ידי חוקרים כסוכן שהופעל והודרך משך תקופה מסוימת על ידי השירות החשאי הסובייטי. אבל אבנרי שדמה לו היה הרבה יותר דומיננטי בישראל ממה שסטון היה בארצות הברית. עד אחרית ימיו היו העיתונאים בגרעין הקשה של התקשורת הישראלית קשובים לדעותיו והעריצו אותו. לאבנרי לא היו ילדים, אבל במידה רבה "כולם היו בניו" בעיתונות הישראלית. בתוך העיתונות של שנות החמישים והשישים שהיתה ברובה משמימה, "העולם הזה" הכניס עניין ועורר סנסציות.
אורי אבנרי, שנולד בשם הלמוט אוסטרמן בהאנובר שבגרמניה, היה בן טיפוחיו של גרשום שוקן ב"הארץ". גרשום שוקן העריץ אותו ורצה אותו אצלו בתפקידים בכירים. אבל אבנרי העדיף להתנתק מהסביבה העיתונאית הממוסדת, וב-1950 רכש יחד עם שלום כהן את "העולם הזה" מידי אורי קיסרי. תוך זמן קצר ביותר הפך אבנרי את שבועון הבידור לעיתון בעל ממד פוליטי נוקב. אבנרי ערך לעצמו פולחן אישיות ובאחד הגיליונות הראשונים הציג את תמונתו עם הכיתוב "במקום ציונות – עובדות".
קיסרי הרגיש נבגד וכתב על כיוון העריכה החדש של אבנרי, כי "אפילו מי ששפך את דמו בימי המלחמה בשדה הקרב בעד המולדת אינו רשאי בימי שלום להקיז את דם המולדת בבקרו אותה שבוע-שבוע במחטים של רעל ושנאה".
הוא הפך לאייקון של צעירים רבים בגלל התדמית הבוהמיינית התל אביבית שיצר יחד עם נכונותו המוכחת להקרבה עצמית. לא היה עיתונאי שנרדף יותר מאבנרי. בעקבות הביקורת האגרסיבית שלו על פעולות התגמול ב-1953 ו-1954 הוא הוכה קשות ליד משרדי המערכת שלו בתל אביב. אבל כמו לגבי אירועים רבים אחרים, אף פעם אי אפשר היה לדעת ממנו מה באמת התרחש שם. כעבור 20 שנה הוא נדקר בניסיון התנקשות. גם פה הדבר החשוב היה שהוא צולם כשהוא מובל על אלונקה בכניסה לבית החולים. לימים הדמות האייקונית המזוקנת שלו פיארה צילומים רבים של הפגנות. תמונות רבות מתעדות אותו מובל בכוח על ידי שוטרים, אפילו בעשור האחרון. צלם מנוסה אמר עליו, כי יש לו "אינקי דינקי" בדם (נורות תאורה מיוחדות לצילום).
אף שעסק ללא לאות בפעילות אנטי-ציונית, הוא היה מיודד עם שורה של קצינים בכירים. אריק שרון, רחבעם זאבי (גנדי), דדו, טליק – כולם נהנו מקרבתו. הוא נלחם בעקביות נגד משה דיין, אך הצליח לקרב אליו את בנו ובתו, אסי ויעל דיין. הוא הפך לכוכב בעקבות הוצאת סיפרו "בשדות פלשת – 1948" על מלחמת העצמאות, שבה נפצע קשה. הוא התקרב מאוד למפקד הפלמ"ח האגדי יצחק שדה, מפקד גבעתי שמעון אבידן כמו גם לישראל בר, שנחשף כעבור כעשור כמרגל סובייטי. ישראל בר היה מקור עיתונאי שלו בשנות החמישים והוא גם זה שנתן לו את הרעיון לעצב את "העולם הזה" כשבועון עם שער קדמי ושער אחורי: הקדמי מיועד לסנסציה פוליטית או פלילית; ואילו השער האחורי לצילומי עירום. לא נעים לומר, אבל השדיים החשופים בשער האחורי של "העולם הזה" העניקו חמצן קיומי לדור שלם של תלמידי תיכון.
שלום כהן כתב כי סרגיי לוסייב, איש הק.ג.ב שגייס את בר, יצר קשרים איתו ועם אבנרי. כשראיינתי אותו לספר "רצח בין ידידים" אבנרי אמר לי, כי "(לוסייב) רחרח בכל מקום... התעניין מאוד בתנועת 'הפעולה השמית'. אני התייחסתי אליו כאל מרגל... יום אחד קראתי ללוסייב ואמרתי לו: אני מאוד מכבד אותך, אבל מחפשים אותנו. אז בוא נסכים שיותר אנחנו לא נפגשים".
אבנרי ליווה את עו"ד שמואל תמיר לאורך משפט קסטנר בקמפיין השחרה נגד קסטנר אך בעיקר נגד הנהגת מפא"י. הוא העניק גובה לעלילה על ההנהגה הציונית כאילו היא שיתפה פעולה עם הנאצים. לאחר רצח קסטנר חששו תמיר ואבנרי שהם הבאים בתור ועומדים להתנקש בהם.
סיפור המעבר של אבנרי מהערצת הרודן המצרי נאצר ליצירת קשרים עם אש"ף לא הובהר די הצורך. סיפור קשריו עם עיסאם סירטאווי מלמד אולי יותר מכל על אורי אבנרי. הם היו שני רעים שצעדו יחדיו "בדרך לשלום". אבנרי הכיר בין סירטאווי לקנצלר ברונו קרייסקי כסוג של קדימון לפני ה"שואו" הגדול של ההכרה האירופית ביאסר ערפאת עצמו. כמו בסרט מתח פוליטי, סירטאווי נרצח במסדרון של בית המלון בו התכנס האינטרנציונל הסוציאליסטי בעיר אל בופיירה שבפורטוגל. זה היה ב-10 באפריל 1983. האישה שהיתה מקורבת לקנצלר קרייסקי, כמו גם לאורי אבנרי, אמרה לי בראיון כי "אורי מאז הרצח הוא לא אותו אדם". בעוד קרייסקי, התומך הגדול באש"ף, התרחק מיאסר ערפאת בעקבות רצח סירטאווי, אבנרי המשיך לדבוק בו. קרייסקי בפירוש ראה בערפאת אחראי לרצח בכך שאפשר אותו. אורי המשיך לדבוק במנהיג האש"פי האחראי לרצח חברו ממש עד הסוף הפתטי בבונקר ברמאללה.
אבנרי היה קודם כל תועמלן ולוחם פוליטי מיומן; ורק אחר כך עיתונאי. את כשרונו האדיר כעורך וככותב הוא הכפיף לתכלית הפוליטית, והפוליטיקה היתה בשבילו זירת מלחמה. הוא האיש שהשפיע יותר מכל אחד אחר על האליטה בישראל ובייחוד האליטה של דור עיתונאים מסוים. על כשרונו כעורך מעידים גיליונות "העולם הזה" מראשית שנות ה-50 ועד סוף שנות השבעים. רוח התקופה בישראל ניבטת מבין הדפים בחיוניות חריפה, הרבה יותר מאשר בשאר העיתונים. הוא עצמו השאיר אחריו כמה ספרים שכתב, אבל אף אחד מהם הוא לא יצירה מסאית עמוקה ששווה לקרוא אותה מעבר לתיעוד הטכניקה התעמולתית שלו. בשיאו הוא היה דמות מרתקת והיקום הישראלי היה עני יותר בלעדיו. הלוחמנות העיתונאית הבלתי מתפשרת שלו תרמה ללא שיעור לחופש העיתונות וחופש הביטוי בישראל. בכך פתח את הדמוקרטיה הישראלית ופרץ את חומת המבצר של מפא"י.
העדכונים הכי חמים ישירות לנייד: בואו לעקוב אחרינו גם בערוץ הטלגרם החדש שלנו!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
