כשנכנסתי לעולם האסטרטגי בשירותי הצבאי, היה זה בשלב די מאוחר. ברבות הימים למדתי כי יש ייחוד לחשיבה האסטרטגית, וכי לא כל מה שנכון בתחום הטקטי נכון בתחום האסטרטגי - וההפך.
נזכרתי בכך בעת ששמעתי את אלה שגינו את ההחלטה האמריקנית לסגור את אונר"א. הטיעון שנשמע - גם מפי גורמים ישראלים העוסקים בתחום הפלשתיני - ולפיו הדבר יגרום לאי שקט בשטח, הוא כנראה נכון. אבל זאת בדיוק אחת הטעויות האופייניות לחשיבה טקטית, המעדיפה את המצב המוכר על כל חסרונותיו ואינה יודעת להעריך כראוי את אופי השינוי העתידי.
אונר"א הביא לנזק גדול לישראל, כי בצד הדאגה לרווחתם של הפליטים הפלשתינים היא עזרה לשמר אותם כבעיה במשך 70 שנה, ויצרה עיוות ששמו פליט דור רביעי. "טענת זכות השיבה" (המופרכת) נשמרה בין השאר בזכות פועלה "המוצלח" של אונר"א, ולכן מנקודת מבט ישראלית עדיף שהארגון ייעלם. השיקול האסטרטגי מחייב התעלמות מהקושי הקרוב, הטקטי, לטובת ההישג הגדול, האסטרטגי, בעתיד.
דוגמה שנייה לחשיבה קצרת טווח, המתעלמת מההיבט האסטרטגי, היא תמיכתם של אנשי ציבור בהתלהמות של החייל המורשע אלאור אזריה, שעתה ברור שלא נכון היה להקל בעונשו, נוכח דבריו הבוטים וחוסר הנכונות להודות בטעותו. לטווח הקצר תמיכתם בו מעלה את מעמדם בקרב אוהדיהם, שהרי מי אינו רוצה להגן על חייל שחיסל מחבל? אלא שלטווח הארוך גישה כזאת גורמת נזק למערכת הצבאית, ולאמות המוסר של הלוחמים והחברה האזרחית.
שהרי תמיכה בבוטות של החייל המורשע משמעותה שמותר לחסל מחבל גם לאחר שנוטרל. תמיכה בו היא הבעת אי אמון במערכת המשפט הצבאית - החיונית לתפקודו של הצבא. תמיכה כזאת היא הבעת אי אמון בשיקול הדעת של הרמטכ"ל בעניין המסור לאחריותו. כך מביא צורך טקטי, קרי הרצון לגרוף את אהדת הציבור, לנזק אסטרטגי בתחומים קריטיים.
פגע בישראל לאורך השנים. אונר"א // צילום: אי.פי
גם החקיקות בכנסת סובלות לעיתים מאותה תסמונת. הדוגמה הקלאסית היא חוק המואזין. ייתכן שהיתה לו הצדקה "טקטית", ייתכן שבכמה מקומות הרעש של קריאת המואזין ברמקול עם הזריחה מפריע לילדים ומעצבן את המבוגרים. אבל צריכה להיות בחקיקה גם חשיבה אסטרטגית, ובמקרה זה היא נוגעת למערכת היחסים עם ערביי ישראל. למה ליצור איתם מוקד חיכוך נוסף בעל אופי דתי (אם כי אין מצווה באסלאם לקרוא למאמינים דווקא ברמקול). הרי זה נושא שצריך היה לפתור בשיחה בין נכבדי היישובים או ברמת מפקד תחנת המשטרה הקרובה.
והאחרונים שהפגינו חשיבה טקטית ולא אסטרטגית הם שלושת ראשי המוסד שביקרו את רה"מ על פרסום מסמכי ארכיון הגרעין האיראני. אם הבנתי נכון, הם הזכירו שתי בעיות - האחת פגיעה ב"אתוס החשאיות" של הארגון, והשנייה אישית ונוגעת לכך שהמציג היה ראש הממשלה ולא קצין בכיר, בעל תפיסה מקצועית יותר. ייתכן שהם צודקים ביחס לחשאיות, לפחות מנקודת המבט של המוסד, אבל מודיעין נועד לשרת את צורכי המדינה ולא את צרכי הקב"ט.
במקרה זה, חשוב היה לרה"מ להשיג יעד אסטרטגי, שכנראה קריטי לדעתו: לסייע ליציאת ארה"ב מהסכם הגרעין. הצגת המסמכים היתה אמורה ליצור אווירה מתאימה ולתת לגיטימציה שהיתה אמורה להישען גם על גילויו בפומבי של הארכיון - וכל השאר טפל. הביקורת נובעת מההבדל בין מחשבה שבבסיסה תפיסה אסטרטגית לבין חשיבה טקטית. ומי נכון היה שיציג זאת? זה באמת לא חשוב.
הצורך לחשוב אסטרטגית הוא צורך חיוני בכל תחומי החיים, לא רק בתחום הביטחוני, אבל לא פשוט לעמוד בכך, זאת מחשבה מורכבת.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו