"מספרים על טדי קולק, ראש העיר האגדי של ירושלים, שהיה נוסע כל בוקר לעבודתו, במסלול אחר. בדרך היה רואה פחי זבל עולים על גדותם, רחובות שלא נוקו דיים, או כל מפגע אחר, מגיע לעירייה ודורש תשובות מעובדיו... זו עבודתו האמיתית של ראש העיר, לפנות זבל, לטפל בביוב ולדאוג לעיר נקייה ויפה, אחר כך כל כיבודי השררה".
זה היה השיעור הראשון שלי בפוליטיקה עירונית. קיבלתי אותו מראש עיריית ב"ש לשעבר, משה זילברמן ז"ל, ביום שבו החלפנו אני וחבריי למועצת הנוער העירונית את מנהיגי העיר ליום אחד. לא זכור לי מה עשינו באותו יום חוץ מלהתפעם מהכיסאות המסתובבים בלשכות הגדולות, אך הלקח הזה נחרט במוחי. זילברמן היה מחנך לפני שהיה ראש עיר, וחבל שאת הלקח הזה לא הפנימו כלל אנשי הרשויות המקומיות בישראל.
כל הליכה או נסיעה ברחובות הערים והמועצות מעלה שהבחירות העירוניות קרבות. שלטים גדולים, שנדמה כאילו יצאו תחת ידיו של אותו צוות מעצבים ופרסומאים, מציצים עלינו מכל עבר. פנים כמעט מוכרות עם עור פוטושופ חלק, מצולמים על רקע כחול, לבן או ירוק, עם מבט מבוים, ומתחת באותיות קידוש לבנה אותן סיסמאות, קלישאות משומשות, בווריאציות שונות על שינוי ועשייה; חסר השראה, אבל מקובל.
ויש את הסיסמה המקוממת מכולן, סיסמת הפסיק הנעלם: "ראש העיר שלי!" האם מדובר ב"ראש העיר, שלי", משמע שוחד בחירות גלוי. האם מסתתרת כאן הבטחה שראש העיר ידאג רק לבעיות שלי? האם הוא לא אמור לדאוג לכל תושבי העיר? או שמא מדובר באפשרות אחרת וחלולה עוד יותר - "ראש, העיר שלי", כלומר המועמד מבקש את אמון הציבור רק על בסיס נוכחות פיזית באותו מרחב גיאוגרפי. גם זו סיסמת בחירות סתומה, שאין מאחוריה דבר פרט להבל רוח שמבקש להיבחר. מועמד שזה כל מה שיש לו למכור, ראוי לו שיפרוש. אם התירוץ הוא שזו עצת "המומחים", שיתכבד המועמד ויפטרם, זאת לטובת אנשים שהזמן והמקום הזה קצת יותר משמעותיים להם.
חמור מכך, מסע הפרסום של מערכת הבחירות הנוכחית מגלה תופעה מדאיגה - הפיכתה לארצית. על שלט אחד התנוססו עשרה ראשים. חשבתי שמדובר באנשי הרשימה המבקשים להיבחר, אך שמונה מהם היו חברי כנסת מכהנים ובכלל לא תושבי העיר. שלט אחר מציג את ראש הממשלה או את שר הביטחון, ולצידם אלמונים מקומיים המבקשים להיבחר לרשות המקומית, לא על סמך עשייתם, אלא על סמך העשייה של מנהיגי המדינה.
אם יש דבר שצריך להיות חף מהעיסוק בפוליטיקה ארצית זו הרשות המקומית. עדיין לא נתקלתי בפח זבל ימני או בכביש שמאלני, מעודי לא ראיתי קשר בין הימצאותן של סייעות לילדי גן לבין הסכסוך הישראלי־ערבי, ואיך שלא תסובבו את זה, רשת הצללה בגן עירוני אינה שאלה של תפיסות כלכליות ליברטניות או סוציאליסטיות. יש מציאות לא וירטואלית או מורבדת שנוכחת בטרדות היומיום של הסביבה והמרחב שבהם אנו חיים, מציאות שדורשת אנשים שבאים לעבוד בשביל העיר ופיתוחה ולא לשמש סקר מקדים לבחירות לכנסת.
ב־30 באוקטובר אממש את זכותי ואצביע על פי מצפוני העירוני. וכך אני מציע גם לכם. השאירו את הפוליטיקה הארצית לכנסת. הצביעו בעד מדרכות ישרות, חינוך איכותי וגינות מסודרות, ולא לימין, למרכז או לשמאל. הבה נממש את זכותנו לעסוק בפחי הזבל שליד ביתנו, ולא להיות מושלכים לשם.
עלים נושרים, צבעי שלכת, פרות רועות באחו, להבות נוגות באח. 21 בספטמבר מסמן את סוף הקיץ ותחילת הסתיו. אך עלי השלכת, הפרות והלהבות, אינם סימני הסתיו שלנו כלל. אין סתיו בישראל, רק קיץ מתמשך עם כמה ימי חורף, יאמר כל תינוק השבוי בידי מכחישי הסתיו הישראלי. בכל שנה כבטקס קבוע בספטמבר, מופיעים מקונני הסתיו האבוד בקואליציה מוזרה של מעצבי אופנה, רשתות חנויות הלבשה ומיטב היוצרים מהיכלות התרבות הישראלית, ושבים לבכות את היעדרו של הסתיו האירופי מחיינו. נושאים שלטי: "קולקציית הסתיו", "שלכת עכשיו!", "הביאו את הסתיו!" - ובכל שנה מחדש מפספסים את מלוא הדרו ויופיו של הסתיו הישראלי. מעודן, חמים וייחודי להפליא.
ב"שיר תשרי" שרה חוה אלברשטיין את מילותיה של רחל שפירא: "מנדרינות מבשילות בפרדס במועדן. המורות משתעלות והולכות לישון מוקדם". אלו סימני הסתיו הישראלי, הדרים מבשילים בפרדס, ותחילת שנת הלימודים ואיתה גרון המורות והמורים המסתגל ברטינה לעבודה המאומצת שהוא יידרש לה.
"עונה נינוחה ונעימה". סתיו ישראלי // צילום: דויד פרץ
שפירא עצמה התייחסה לשיר זה כשיר ששחרר אותה מכת מכחישי הסתיו הישראלי. היא אמרה: "יש כאן מעין תעודת עצמאות שלי. אם בשירי הסתיו הראשונים שלי הושפעתי מהכתיבה של משוררים שאמנם כתבו בעברית, אבל תיארו את הסתיו האפלולי שהם זכרו מאירופה, בשירים הבאים שלי נתתי ביטוי לכך שאצלנו הסתיו הוא דווקא עונה נינוחה ונעימה".
אז ברוך אתה סתיו ישראלי, נינוח ונעים, מלא תקיעת שופרות, כוכבים נוצצים דרך סכך, ימים חמימים ואור רך בערוב היום.
זו היתה ירושלים המשכרת מכולן. זו של האוהבים. העיר שחוברה לה יחדיו מנשימות אהובתי ואני. צעירים ומגושמים בדרכי העיר והאהבה, שוטטנו בין קודש לחול, מבקשים את קצה הנפש ואת תחילת הגוף. מקוששים רגעי חסד בעיר היפה מכולן, וכל עיר היא היפה מכולן כשאתה מאוהב בה.
כדרכם של צעירים, לא ידענו כמה קל היה לזמן את האושר. ערב אחד בבריכת הסולטן, הבטנו על חומות העיר, עד שהבחנו באיש מבוגר יושב בספסל שלידנו ומדי פעם מביט בנו. מארה על ירושלים וכל משוגעיה, חשבנו לעצמנו. התפכחנו, נאספנו מחלום הערב וקמנו ללכת. כשחלפנו לידו הבחנתי באור הממזרי בעיניים, ניד הראש הקטן... רק כמה צעדים לאחר מכן הבנתי את מי ראו עיניי. לא האמנתי, אך שבנו לאחור: "יהודה?"
יהודה: "ערב טוב גם לכם..."
שאלתי: "אז עכשיו ניכנס לשיר?"
הוא השיב: "מי שרוצה ימצא עצמו בשיר, ומי שזקוק - השיר ימצא אותו".
מחר ימלאו 18 שנה ללכתו של יהודה עמיחי, משורר שדגלו אהבה, ושיהדותו הפתוחה מילאה אהבה בעולם שאפתה לו אמו בעוגיותיה. רציתי לספר זאת לזכר משורר דגול, שידע לכתוב את העבר והעתיד, לבוא עלינו "כי מה שלא הבנו, הן זימרנו יחד. דורות וחושך, פני הסרוגין". לזכרה של אהבה, לזכר הזיכרונות, בסוף השיר מצא גם אותי. √
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו