הקושי העיקרי עם חוק ה"נאמנות בתרבות" שאושר השבוע בוועדת השרים, הוא שמו. תרבות יכולה להיות נאמנה - אמנות לא. אין בעיה שכל הקינוחים ומאכלי העדות הנכללים תחת הכותרת הרחבה "תרבות" יהיו נאמנים למדינת ישראל ולסמליה. מימיי לא פגשתי פלאפל שדיבר על "אקיבוש" או "הנכבה", מקסימום על עמבה - וגם זה רק הקיצוניים שבפלאפלים. אך כשזה מגיע לאמנות, אותה פעולה המסמלת את חופש האמן ליצור ולומר את כל העולה על רוחו ביחס לעולם, אין ספק שהיצירה צריכה להיות נאמנה אך ורק לדבר אחד - לחזון האמן.
דווקא בשל כך, לא ברור לי מדוע מתנגדים מוסדות התרבות בישראל לחוק החדש. החוק אינו מתערב בחזון האמנים או מבקש מהם ליצור שום דבר שמפאר את סמלי המדינה. הוא רק אומר דבר פשוט - המדינה אינה מעוניינת לממן את חזונם האמנותי של יוצרים, אם היא חושבת שיצירתם חותרת תחת קיום המדינה או פוגעת בה ובסמליה.
מאז ומתמיד השילוב בין אמנות למימון חיצוני יצר יחסים מעוותים מחנופה, צנזורה עצמית ואף ניצול לרעה. בטהובן לא הסכים עם המגבלות היצירתיות הכרוכות בעבודה בשביל הכנסייה או הקיסר, והפך להיות ראשון המלחינים העצמאיים כשהציע ישירות את יצירותיו עבור בעלי הממון.
בביוגרפיה של ניק קייב משתאה הזמר על מועצת התרבות של העיר ברלין, אשר תמיכתה בו מימנה למעשה את שנות ההתמכרות הארוכות שלו להרואין; ולאחרונה ביקש בנקסי להגחיך את היחסים המעוותים המתקיימים בין כסף ליצירת אמנות, כשהטמין מגרסה במסגרת הציור שנמכר במכירה פומבית.
האמנות הממסדית בישראל נהנתה מסידור ארוך טווח ורב עשורים שבו פקידי תרבות וממשל ראו את עצמם תמיד כחלק מאותו ממסד. גם אם לא התקיים בשדה האמנות גוף מקביל ל"ועדת העורכים", רוב היצירה הישראלית הממוסדת הכפיפה את עצמה מרצון לנרטיב הציוני. כך, נוצרו במשך השנים יצירות שהיו קודם לכל פטריוטיות. פשפשו בזיכרונכם, פרט ל"מלכת אמבטיה" של חנוך לוין, כמה יצירות חתרניות ומאתגרות פוליטית עלו בישראל לאורך השנים?
מתקשים להיזכר? אין פלא. ככה זה כשאתה מדושן בכספי הממסד. ככה נוצרת תרבות "מחאה" סלונית. אמנות שהיא צקצוק פה בקרב חברים, הפרחת סיסמאות למשוכנעים. כשהאמנות והממסד רואים עין בעין את אותן מחיאות כפיים, אין פלא שמחיאות הכפיים נשמעות כצליל מחיאת כף יד אחת.
אז למה כל מוסדות התרבות מתנגדים לחוק שרק מגדיר בבהירות את מה שהם עושים ממילא? את ההסבר הזה יש לבחון במבט היסטורי. שנות כהונתה של מירי רגב כשרת התרבות ייזכרו כשנים שבהן לראשונה פקידי התרבות והממסד לא ראו באותה עין פוליטית את המציאות. זו הסיבה שאמי מעריצה את מירי רגב - "אני אוהבת שהיא מכניסה להם" היא אומרת, ואם אתם תוהים רגע, מי זה "הם" - אתם כנראה חלק מ"הם".
עשרות שנים ראתה התרבות הישראלית את האחרים שבה דרך משקפת. השפע של חסות הממסד יצר אמנות דהויה ליודעי דבר. אמנות שגם שהאמינה שהיא מכתתת את רגליה בפריפריה, למעשה חנקה את עצמה במגדל הכסף הממסדי. חמור מכך, זו היתה אמנות שהתרחקה מהמציאות והפכה לשיח פנימי של יודעי דבר. התוצאה היא הידרדרות מהירה במדרון חלקלק אל הקצנה דקדנטית.
צילום: דויד פרץ
מישהו באמת חושב שהדמוקרטיה בישראל נמצאת בסכנה איומה, אם מדינת ישראל לא תתמוך בהצגה על רוצח חייל ישראלי? זה לא קומם אתכם? אתם באמת מעוניינים לממן את זה מכספי המסים? ולמה לעצור שם, למה לא להוציא תרגום מוער של "מיין קאמפף" בכסף ציבורי רק בשם "חופש מימון האמנות"? צודקים אנשי התנועה לזכויות האזרח האומרים "בלי תרבות חופשית אין דמוקרטיה". האינטרס של אלו הרוצים דמוקרטיה בריאה היא שהתרבות הישראלית תהיה תוססת, מרובת קולות עצמאיים ובעיקר שתיווצר כאן גם אמנות חופשית ממימון המדינה.
אמן אמיתי יישאר נאמן לאמנות שלו בכל מחיר, וגם בלי מחיר. ומה יעשו אמני הפודל אתם שואלים? ובכן, 70 שנה הם די והותר לאמנות ליטוף סלונית. לכו למצוא קהל של אמת. אי אפשר לאכול את העוגה, להשתין עליה, וגם לצפות למחיאות כפיים. יאללה, תתקדמו; ובכלל - תגידו, לא נמאס לכם כבר מכל ה"אכלו לי־שתו לי" הזה?
אין כלי יהיר יותר מן הפסנתר. ישותו המעונבת נושאת את מסורת התרבות האירופית. דרך הפסנתר סימנו אדוני הקולוניות את עליונות וניצחון התרבות המערבית. הנאצים, כדרכם, לקחו את העניין למקום מחריד, כשאת הבוגדים הגרמנים במולדת היו תולים מצווארם על מיתר פסנתר דק, להאריך את סבל התלוי ולסמל את בגידתו במסורת התרבותית.
אבל לקולוניאליזם יש שני צדדים. בחינה של מיטב הפסנתרנים הצעירים יגלה שמי שמנצח את האירופאים במגרשם הביתי, לרוב מגיע מן המזרח הרחוק. מוזיקת הסלסה הדרום־אמריקנית הפכה את הפסנתר לכלי מרכזי, וגם באפריקה מנוגנת מוזיקה אפריקנית מרתקת וייחודית על כלי הנגינה.
השבוע נחגג בבית היוצר בנמל תל אביב יום הולדת 90 למוריס אל מדיוני. גם אם השם אינו נחלת הכלל, המוזיקה שיצר היא חלק בלתי נפרד מהפסקול הישראלי. מהשיר "אהלן וסהלן" שכתב, כמו להיטם של טיפקס - "אני אוהב אותך", ועד הנגינה שלו בשיר "נשמתי" של עמיר בניון.
מדיוני נולד באוראן שבאלג'יריה. כילד לימד את עצמו לנגן על פסנתר חלוד שמצא בשוק. מדיוני הוא גדול החלוצים בתרגום המסורת המוזיקלית העשירה שנוצרה בצפון אפריקה, המוזיקה האנדלוסית, והטמיע אותה בקלידים הקפדניים של הפסנתר.
עיריית תל אביב העניקה לאל מדיוני מדליית כבוד, נציג אקו"ם בירך באהבה, ושלל אורחים כקובי אוז ורם יוסיפוב מלהקת טיפקס, שי צברי, נטע אלקיים, גוסטו, גלית גיאת ועומרי מור באו לשמח ולשמוח עם ה"מועלם" - המורה של כולם.
בגיל 90, אל מדיוני כבר יישאר ילד נצחי. חיוכו הדק ונועם הליכותיו מזכירים לי את הזקנים מבתי הכנסת של ילדותי. אוהבי אדם שגם לאחר כמה כוסות מחייה נותרים חדי לשון, מלאי לצון ועם מפעל סוכריות פלאי בכיסי החליפות.
לראות את אל מדיוני נהנה כל כך מנגינת המוזיקה האנדלוסית על פסנתר כנף, זו חוויה משמחת וממלאת תקווה. כסשה ארגוב ושלומי שבן, המוזיקה של אל מדיוני היא חלק מהותי מפסקול חיינו. מוזיקה פורצת גבולות ומגבלות. מוזיקה שמחברת את פלא המרחב הזה לאותו רחש תוסס וסוער כשל גלי הים התיכון, אשר מתנפצים בצהרי יום שישי, בריקוד רך על החול, לצליל נגינת הפסנתר היפהפייה של מוריס אל מדיוני.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו