מבצע "מגן צפוני" מתאפשר בזכות הישג טכנולוגי בצירוף איסוף מודיעין פרטני, שבמהלכו נבנה פאזל המנהרות לאיטו, ולאחר שהגורמים המבצעיים הציגו תוכנית שניתן היה להבין כי אם תבוצע כראוי תשיג את התוצאה המקווה. הכוונה היא לעקר את "המרכיב הנוסף" שבנה חיזבאללה לקראת לחימה עם ישראל, זה שהיה אמור להיות ההפתעה הגדולה של המלחמה: יכולת התקיפה בעורפם של כוחות צה"ל.
כוונת חיזבאללה היתה כפולה: להשתלט על שטחים שולטים כדי לעורר מהומה רבתי בשטח ישראל - כדי שהכוח הצה"לי הלוחם מול המערכים המורכבים שבנה חיזבאללה בדרום ייאלץ לפנות לאחור. לא פחות חשוב היה מבחינתם להשתלט על יישוב ולחטוף כמות רבה ככל האפשר של אזרחים. כך, בסיום הלחימה הכישלון יהדהד להרבה זמן, כי מו"מ להחזרת חטופים היה נמשך זמן רב ומוריד את ישראל על ברכיה.
המבצע בצפון יסיר את הסכנה הזאת. חיזבאללה יצטרך לשקול את צעדיו ללא תחבולה מנצחת באמתחתו. הטילים הרבים (חלקם אף מדויקים) הם עדיין האיום המרכזי שלו, ויכולתו להגן בעקשנות על דרום לבנון לא פחתה - אבל ללא הקלף המנצח, זה שהיה אמור להיות המפתח להצלחה ברמה שונה, חיזבאללה במצב נחות יותר. כך גובר הסיכוי שהוא יזהר יותר, וכך יקטן הסיכוי למלחמה ביוזמתו בעתיד הקרוב.
"מגן צפוני" מעלה שאלות מורכבות הנוגעות ליוזמה של ישראל ולנכונותה לצאת ל"מלחמת מנע" מול איום ההולך ונבנה מול עיניה. בתחום הגרעיני זאת היא התפיסה המקובלת בישראל, המכונה "דוקטרינת בגין", שאותה מימש רה"מ המנוח בתקיפת הכור העיראקי. על פי אותה תפיסת עולם פעל גם ראש הממשלה אולמרט (2007), כאשר החליט לתקוף את הכור בסוריה. אל מול בניין כוח קונבנציונלי, יצאה ישראל רק פעם אחת ל"מלחמת מנע", במבצע קדש (1956) שיזם הרמטכ"ל משה דיין בטרם יתחזק צבא מצרים מעבר ליכולותיו של צה"ל. מערכה מוצלחת זו נתנה לישראל 11 שנות שקט יחסי, בתקופה קשה שבה התרכזה המדינה בקליטת העלייה הגדולה שהגיעה קודם למבצע ובבניית תשתיתה הכלכלית והצבאית.
"מלחמות מנע" נחשבות בעייתיות. קשה לתת להן לגיטימציה, שהרי אלה "מלחמות ברירה" מובהקות, קרי לא היה הכרח להקריב חיים בעת שהוחלט עליהן והאויב לא היה בשער. אזרחי המדינה, כמו המערכת הבינלאומית, מתקשים לתמוך במלחמות אל מול פוטנציאל שאיש אינו יודע אם יתממש, ומתי. כך, למשל, אפשרה ישראל לחיזבאללה להתעצם לאינסוף, לקבל את מיטב הטילים מתוצרת איראן וסוריה, ואף כמה מתוצרת רוסיה, ולפרוס אותם. ישראל דיברה גבוהה־גבוהה אחרי הנסיגה החד־צדדית מלבנון ואחרי מלחמת לבנון השנייה ב־2006, אך לא עשתה דבר כדי לעצור את התחמשות חיזבאללה בלבנון. רק כשבחסות הכאוס של המלחמה הפנימית בסוריה, שהחלה ב־2011, העבירו סוריה ואיראן נשק מתקדם לארגון הטרור, החליטה ישראל למנוע זאת בכוח - אבל מדיניות אי ההתערבות בלבנון נמשכה.
האם המבצע הזה, שבשלביו הראשונים מתרכז בתוך שטח ישראל, יכול להוביל להידרדרות מעבר לגבול? בהחלט, בין שבכוונת מכוון או בטעות. אבל גם אם יישארו הפעולות בשטח ישראל, עלול המבצע, אם יימשך ויפגע בנכסים רבים יותר של חיזבאללה ובכבודו של הארגון, להביא לתגובה אלימה מצידו. נכון שכרגע אין הסיכויים לכך גדולים, אבל זאת חייבת להיות הנחת העבודה של צה"ל ולפיכך גם רמת מוכנותו. מצב זה מעלה כאמור את השאלה, עד כמה רחוק מוכן צה"ל ללכת לשם פגיעה ביכולות חיזבאללה, והאם גם "מתקפת מנע", קרי מבצע גדול בלבנון, יכולה לעמוד על הפרק אחרי הצלחת נטרול המנהרות. שווה לחשוב על כך.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו