בבוקר "יום שישי השחור" נכנסתי לאתר קניות סיני. מעל שלל המוצרים המיותרים, הבחנתי בחנוכייה דיגיטלית שהבהבה והפיצה אור וירטואלי בשמחת טרום־חנוכה. בתחילה חשבתי שמדובר בעוד פיתוי, כזה שישכנע אותי לקנות ח"י חנוכיות מיותרות במחיר מבצע, אך למרבה הפתעתי, החנוכייה לא הובילה לעמוד מכירה. כל ייעודם של נרות הפיקסלים הבוערים היה לגרום לנפשי היהודית ההומייה לעלוז מכך שמיליארד סינים שמו קצת "יידישקייט" וירטואלי בלב אתר קניות רב נפגעים שכזה.
בטוחני ומשוכנעני, שגם מ"מ ראש עיריית אשדוד, אבי אמסלם, היה שמח להיתקל בחנוכייה מהבהבת, לו היה חוצה במקרה את רחבת הטיימס סקוור בניו יורק או מטייל בקניון סיני עלום שם. לכן אינני מבין מדוע כאשר רשת מסחרית מציבה עץ אשוח במרחב הציבורי שעליו הוא אמון, מכנה מר אמסלם את העץ "חרפה", טוען שהוא פוגע בכל מי שמגדיר את עצמו כ"מסורתי - חילוני - דתי - חרדי, יהודי!" ומבקש להסירו מרשות הרבים.
כמי שעונה על חלק נכבד מהגדרות היהדות שלך, מר אמסלם, עלי לעדכן שאינני נפגע כלל כשאני רואה עץ אשוח. יתרה מזו, הרבה עצים ראיתי בחיי, אך שום עץ עד היום, מהבהב ונוצץ ככל שיהיה, לא שכנע אותי בשפת עליו וגזעיו, להמיר את דתי.
אמסלם אינו היחיד שמתנגד לעץ האשוח. לפני מאות רבות, כאשר הנצרות הפכה מכמה יצואנים יהודים לדת אינטרנשיונל, מי שהתנגדו לעץ האשוח היו דווקא הכתות הנוצריות. הסיבה? המנהג לשים עץ פורח וירוק כסמל של התחדשות בלב החורף, חדר אל הנצרות מהדתות הפגאניות. אם תיסע לתוניסיה, מר אמסלם, תוכל לראות שם פסיפס עתיק ימים ובו דיוניסיס, האל האחראי למחזורי הטבע והיין במיתולוגיה היוונית, מחזיק בידו ענף מחטני כסמל לניצחון התחדשות החיים על פני החורף. בוודאי תופתע לגלות שלפני שנים רבות אפילו יהודים כשרים למהדרין נהגו להציב עצים ירוקים בפתח ביתם ובבתי כנסת, ובמיוחד בחג השבועות, כפי שמסופר בספר "משנה ברורה": "נוהגין להעמיד אילנות בבית הכנסת ובבתים, זכר שבעצרת (בחג השבועות) נידונו על פרות האילן; והגר"א ביטל מנהג זה משום שעכשיו הוא חק העמים להעמיד אילנות בחג שלהם".
אכן, מר אמסלם, בקשתך להסיר את העץ הנמוך נתלית באילנות גבוהים כמו הגאון מווילנה, שביטל את מנהג הצבת האילנות היהודיים כדי שחלילה לא ילבלבו, יבלבלו ויתבוללו עם העצים הנוצריים מסביב.
אשדוד אינה וילנה, ואין חשש ולו קל שבקלים שאיש יתבלבל בין חוף אשדוד לגדות נהר הנריס, רק על סמך עץ אשוח אחד בפתח חנות אופנה, במרכז המסחרי.
בטוחני שלו היית שומע, מר אמסלם, שמ"מ ראש עיריית וילנה אוסר על הצבת חנוכיות בפתח חנות בעיר, משום ש"הדבר פוגע בציבור הקונים ובעלי העסקים שבמתחם", ועוד היה מוסיף ומסביר ש"תפקידכם (של מציבי החנוכיות) לייצר מסחר ולא להציב סמלים הפוגעים ברגשותיהם של תושבי העיר", היית נזעק וטוען לאנטישמיות - ובצדק רב. בישראל, מדינה בעלת צביון יהודי מובהק ונוכח, בארץ שבה על כל מאות אלפי חנוכיות מאירות עומד לו עץ אשוח אחד ברשות הרבים, ניתן להיפרד לשלום מחרדת המיעוט הנרדף ולהפנים שאנו חיים כיהודים גאים בארץ אבותינו, אדונים בארצנו, וככאלו מספיק בטוחים כדי לכבד את תרבותם של המיעוטים שבקרבנו. עזוב את העץ לעצמו, מר אמסלם, כך גם ללא מאמץ מיוחד תוכל לקיים את הבטחת הבחירות שלך - "לנצח את ההסתה" להיות "החבר של תושבי העיר" בעירייה, עם "ערכים וכבוד הדדי", ב"אשדוד של אהבה".
יתר על כן, מר אמסלם, אם אתה מוטרד שמא יש כאן איזו "הדתה" נוצרית סמויה, שים לב שעץ האשוח שאותו מעמידים יוצאי בריה"מ לשעבר ברחבי עירך, ובישראל כולה, הוא למעשה סמל ל"נובי גוד" - חג השנה האזרחית החדשה. חג שכמו המימונה והסיגד הפך זה מכבר לחג ישראלי רשמי. בבסיסו "הנובי גוד" הוא חג ניכוס והפקעה של המפלגה הקומוניסטית, שלא אהבה סמלים נוצריים או יהודיים או דתיים כלל, וביקשה לבטל את כל הדתות כולן. אך צא ולמד, אפילו הקומוניסטים הקשוחים ביותר נכנעו ואפשרו את קיום חג השנה החדשה בבריה"מ, כשלמדו בדרך הקשה את מה שאתרי המסחר הסיניים כבר מבינים היטב: בני אדם אוהבים חגים, ובני אדם אוהבים סמלים מאירים וצבעוניים. למרבה הצער, כשחגים וסמלים מאירים משתלבים יחד, הם גורמים לבני אדם לקנות יותר מדי שטויות שהם ממש לא צריכים. ובזה בהחלט שווה להילחם, מר אמסלם.
***
"התיאטרון יש בו מקום, ולפעמים בתקופות מסוימות יש בו גם צורך, שיהיו בו גיבור משעשהו במעמד מסוים הוא לרדת במדרגות ולעמוד ולהגיד משהו, כללי מאוד על משהו, חשוב או לא חשוב, באופן טוב או לא טוב. אין זה אנטי־דרמטי ואין זה אנטי־ריאליסטי. הנה אני עומד ומרצה, זה החיים, אנו עושים זאת בחיים..."
דברים אלו נשא המשורר נתן אלתרמן בינואר 1963, בעקבות מחזה שכתב לתיאטרון הקאמרי - "פונדק הרוחות". בערוב חייו, המשורר הלאומי ופילוסוף החרוזים השקולים, בחר בבימת התיאטרון כדי לתהות לאחור על בחירות חייו כיוצר. "פונדק הרוחות" עוסק בשאלה מה חשוב יותר בחיי האדם - הווה הבשר או נצח היצירה, לחיות את החלום לרגע אחד קצר, או לחיות בינוני למרחקים ארוכים.
55 שנה לאחר שהוצגה לראשונה, תיאטרון החאן הירושלמי שב ומעלה את ההצגה מחדש כקלאסיקה ישראלית. העיבוד המחודש ל"פונדק הרוחות" מבהיר שגם אם אמנות התיאטרון לא מתה סופית, היא בהחלט יצאה לפנסיה. שווה ללכת ולראות את ההצגה כדי להבין שמדובר באירוע רלוונטי כערב שקופיות לאחר הטיול בחו"ל, אמנות זיוף גניחות הנאה סלוניות. תזכורת רמצים עוממים מתרבות שפעם זרחה לכאורה ככוכבים בחוץ, אך למעשה היתה פנס רחוב קטן. אין זה אומר שאבד הכלח על אמנות התיאטרון, היא תמיד תהיה נחוצה בערי שמחת העניים, במקומות שבהם מתקיימות זהויות רעבות למסגור וסיפורי חיים, אך זו בדיוק הסיבה מדוע העיבוד ל"פונדק הרוחות" 2018, נותר כשעה וחצי של הרהורי חמאה נימוחים עבור קהל שמנת, שקיבתו כה מלאה וגדושה עד שאינה יודעת רעב מהו. או כפי שכתב זאת אלתרמן בעצמו הכי טוב בסיום המחזה:
"אין זה סופו של הסיפור. מכאן חוזר הוא
תמיד אל ראשיתו, על מנת לשוב
בחילופי שמות ומעשים, שכך טיבו
להיות הולך וסובב, להיות מתחיל
כל פעם מחדש". •
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו