הרשות הפלשתינית ציינה בשבוע שעבר 54 שנים לייסודה של תנועת פת"ח, השולטת באש"ף ומנהיגה את התנועה הלאומית הפלשתינית בחמשת העשורים האחרונים. ראשיתה של התנועה בשלהי שנות ה־50, אבל מייסדיה, ובראשם יאסר ערפאת, בחרו לקבוע את יום ייסודה דווקא ב־1 בינואר 1965, שבו ביצעו פעיליה את פיגוע הטרור הראשון שלהם נגד ישראל.
על חגיגות יום ההולדת, הצנועות בלאו הכי, העיב סירובו של חמאס להתיר לאנשי אש"ף ברצועת עזה לציין את יום חגם. דוברי חמאס הזכירו, כי פחות מחודש ימים קודם לכן, ב־15 בדצמבר, חגג חמאס 31 שנים להקמתו, וכוחות הביטחון הפלשתיניים בשומרון ויהודה פיזרו עצרות שארגנו תומכי חמאס לרגל האירוע.
רק לפני שנה חתמו הרש"פ וחמאס על הסכם פיוס, המתברר כפיסת נייר חסרת ערך שאיש לא התכוון לממש. מאז הלכו וגדלו המרחק והפער בין עזה ורמאללה, והאיבה ביניהן אף הגיעה לשיא חדש לאחר שהרש"פ יצאה למערכה גלויה בממשל חמאס בעזה, ואילצה אותו לבקש סיוע של ישראל ושל קטאר כדי להיחלץ מהמשבר הכלכלי שהביא עליו אבו מאזן. אין פלא שחלקים ניכרים מנאומו לרגל יום השנה לייסוד פת"ח, הקדיש אבו מאזן למתקפה על חמאס, לצד דברי הגנאי הרגילים נגד ממשלת ישראל והממשל האמריקני.
אלא שאבו מאזן ועמיתיו להנהגת הרשות, וכך גם יריביהם בהנהגת חמאס, הותירו את הרחוב הפלשתיני אדיש. דומה שבעיני פלשתינים רבים לא הרשות הפלשתינית ולא חמאס נתפסים כיום כראויים - ובעיקר מסוגלים - לנהל את ענייני הפלשתינים, לא כל שכן להנהיגם לעבר הגשמת מטרותיהם.
אפשר שהדבר קשור לעובדה שאבו מאזן ציין לאחרונה את יום הולדתו ה־83, בריאותו רופפת והוא נתפס כמנותק מן המציאות. עמיתיו להנהגה אינם צעירים ממנו. הם שייכים לדור הישן הדבק בכיסאו, אינו מודה בכישלונו, ומסרב להכיר בכך שהמציאות באזור, אפילו בקרב הפלשתינים, השתנתה מן היסוד בחמשת העשורים האחרונים. אגב, גם מרואן ברגותי - שהוזכר במשך שנים רבות כ"דבר הבא" אצל הפלשתינים, אם רק תתרצה ישראל ותשחררו מהכלא - יציין ביוני הקרוב את יום הולדתו ה־60, מאחורי הסורגים. גם הוא לא בדיוק בן הדור הצעיר, המסוגל לחולל את השינוי והמפנה שהציבור הפלשתיני כה זקוק לו.
אבל דומה כי הבעיה אינה טמונה רק בזהות המנהיג ובגילו, אלא מעל הכל בדרך. דרכה של הרשות הפלשתינית בהנהגת אש"ף ופת"ח, אבל גם דרכו של ארגון חמאס, לא רק שלא הובילו להישגים כלשהם, אלא הוליכו את הפלשתינים למבוי סתום.
דרך ארוכה עשתה התנועה הלאומית הפלשתינית ב־50 השנים האחרונות. בשנת 1974 הוכר אש"ף בידי מדינות ערב כמייצגם הבלעדי של הפלשתינים. באותה שנה הוזמן יאסר ערפאת לנאום בפני עצרת האו"ם, ומאוחר יותר, במהלך שנות ה־90, נטו גם ישראלים רבים לראות בו מנהיג לגיטימי ובעיקר שותף לדרך של שלום.
אלא שבעשור האחרון, ולמעשה עוד קודם לכן, איבדו הפלשתינים את כל שהשיגו עד אז. בעקבות האינתיפאדה של ראשית שנות ה־2000 אבד בישראל האמון במנהיגות הפלשתינית ובכוונות השלום של התנועה שהיא מייצגת. בשנים האחרונות מאבדים הפלשתינים גם את העולם הרחב ואפילו את העולם הערבי, שהרי שוב אין איש מגלה בהם עניין ובוודאי שאינו נכון יותר ללחום את מלחמותיהם.
אבל עתה דומה שההנהגה הפלשתינית, ועימה הרעיון הלאומי הפלשתיני, מאבדים את האמון בקרב הציבור הפלשתיני עצמו. כך, למשל, בוחרים ערביי מזרח ירושלים בישראליות, בין אם בתעודות זהות כחולות, בין אם בתעודות בגרות או אף בתארים אקדמיים במוסדות ישראליים, שיבטיחו את עתידם. כך עשויים לנהוג פלשתינים רבים אחרים אם יתאפשר להם הדבר. מדובר, אפוא, בשבר פלשתיני, וטוב תעשה ישראל אם תיערך לקראתו מבעוד מועד.
Read this story in English
www.israelhayom.com/opinions/losing-faith-in-the-plo
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
