בין הפרשנויות הרבות למשדר ההדחה של ציפי לבני מהמחנה הציוני, כדאי להתייחס לאחת שעוררה מהומת א־לוהים: "השבט הלבן מזועזע", כתבה איריס לעאל ב"הארץ" בסוף השבוע, ועמדה על הסנטימנט הגזעני בתגובת השמאל למה שנתפס על ידיו כמופע "אלים" של גבר מזרחי שפגעו בכבודו. השמאל הזה, בייצוגיו המפלגתיים לפחות, הוא אמנם "לבן"; "אמאמא של השמאלבן", הטיחה לעאל בלי רחמים, ודרכה על נקודות רגישות. בתגובה פורסמו בזה אחר זה מאמרי תגובה מסוגת "הכחשת הגזענות"; כלומר, "היא קיימת, אבל לא אצלנו". גם ברשתות החברתיות הואשמה המחברת בבגידה במחנה, בהתמסכנות, ולבטח גם "מזרחית מקצועית" הושלך לעברה אי שם בבועת הדיון הווירטואלי.
"פערים בין מזרחים לאשכנזים עדיין קיימים, אבל הם מצטמצמים בעקביות" (מעניין בזכות מי), הודה בחצי פה ניצן הורוביץ בטור תגובה, אבל "הזהויות העדתיות אינן הזהויות המרכזיות בחברה הישראלית", הוסיף - וקבע נחרצות: "גבאי נבחר לראשות העבודה ללא קשר למוצאו". צריך להודות להורוביץ, ראשית כל, על ההכרה בתרומת שלטון הימין בעשורים האחרונים לצמצום הפערים העדתיים. אני גם יותר משמח בשבילו שהוא קיבל פטור מנשיאת זהותו האתנית, שעבור רבים בחברה הישראלית עדיין מסוגלת להכביד כמשקולת.
אבל מה לעשות שלעאל צודקת, ומצחיק יהיה לראות את מבקריה הרבים חוזרים כך או אחרת על עמדתה מייד לאחר הבחירות, בריטואל שכבר הפך למסורת פוסט־קלפי: צריך "למזרח" את שיח השמאל, יתבעו בתקיפות; יש לצאת לפריפריה, לדבר "עממית", "מזרחית", "אסלית", יכו על חזה ויקראו לחשבון נפש על הניכור ל"מזרחים".
"גבאי לא נבחר בגלל מוצאו"? מעניין. לפני הבחירות קבע אורי משגב, מתומכיו הנלהבים במערכת "הארץ", שלגבאי "יתרון מכריע: הוא מזרחי. חד וחלק. הוא נולד להורים שעלו ממרוקו". "המחנה הדמוקרטי פשוט חייב להעמיד בראשו מועמד מזרחי", הטיף, "אין ולא יהיה 'גיים צ'יינג'ר' אחר". משגב לא היה היחיד.
האמת הפשוטה היא שגבאי בהחלט נבחר בשל מוצאו; זו היתה בחירה אינסטרומנטלית, כמעט צינית. כמעט שלא נערך דיון מהותי בהשקפותיו, בעמדותיו ובביוגרפיה הפוליטית שלו. תמכו בו, כי הוא נתפס כמי שיוכל, כמזרחי, "להעביר מצביעי ליכוד את הכביש". בחרו בו כסמל המזרחיות המצליחה, בן לעולי מרוקו, שטיפס ממעבה המעברה במעלה הסולם החברתי, ניפץ תקרות זכוכית ונגע בפסגה. הוא יהיה עבורנו מה שהיה הנשיא אובאמה לדמוקרטים בארה"ב; לא סתם סמל לגאולה ולתיקון, אלא קלף מנצח בתחרות על קולות ה"אחרים": המיעוטים, המקופחים, המודרים. באמצעותו נעשה היסטוריה.
התלכדו אפוא סביב גבאי כי הוא מזרחי, ועכשיו נפרעים ממנו כמזרחי. העובדה היא שגם אם המיאוס ממנו גאה בהדרגה בחודשים האחרונים, התסכול פרץ ברעש גדול בעטייה של התנהגות "לא תרבותית". הקוד ברור. גבאי הוא הפשפש שעלה לגדולה, קפץ לו המרוקאי. הרגשנו כל הזמן, אי אפשר לסמוך עליהם, אלה.
זה לא רחוק מפילושמיות (אהבת יהודים) ואנטישמיות; שני סנטימנטים הפוכים החולקים בסיס משותף: סימונו של היהודי כ"אחר". מבקר הספרות ארתור סנדאואר והסוציולוג זיגמונט באומן, שניהם פולנים יהודים, עסקו רבות בדיאלקטיקה נפיצה וסבוכה זו. היא מתקיימת גם ביחס למזרחים בשיח השמאל, שמנהיגיו ודובריו סולדים שוב ושוב מהמזרחי הדפוק, שיצביע גם הפעם לליכוד כמו אישה מוכה השבה לבעלה; ומצד שני זוממים לפתות את המזרחים באמצעות "אחד משלהם", רצוי כזה שערק משורות הימין.
גבאי, במופע ההדחה ה"אלים" של ציפי לבני, כמו סיפק להם הוכחה לזרותו: גם אנחנו, נאנחו מבקריו, מחסלים זה את זה, אבל במחשכים, לא מול מצלמות. תוריד ת'ידיים, יא גבאי, פה זה ארץ ישראל, לא ליכודיאדה. ותשמור על הפה שלך, אתה עוד לא אהוד ברק.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו