אם לפעמי משיח נלוות תופעות על-טבעיות, הרי לנוכח המצב בירושלים - אנו ערב הגעתו. מוזר, אך דווקא סביב שעריו האטומים של שער הרחמים שבמזרח חומת המקדש הצליח להסתנן אוסף תקלות המרמז שבמקום זה עשוי לעבור גם המשיח על חמורו, אף שהערבים מיקמו במבואותיו בית קברות כדי למנוע כניסת כוהנים (למרות העובדה שהמשיח אינו כוהן).
המבנה הצמוד לשער הרחמים שימש עד 2003 מכללה ללימודים אסלאמיים, שנסגרה על ידי המשטרה ב־2003 בשל פעילות חמאס והתנועה האסלאמית, במימון טורקי. צו הסגירה שיחק מאז לידי הרש"פ והירדנים, המזהים עד היום כיצד ארדואן חותר תחתם ותחת משטרי ערב האחרים, ולכן קיבלו בהבנה "פסיבית" את הסגירה.
בעקבות הפריצה השלומיאלית לאתר, מנסים עתה פקידי הווקף והנציגים הירדנים להסביר היכן היו ב־16 השנים שבהן נותר האתר סגור. משנפתח מחדש לא חל בעצם שינוי בסטטוס הבניין, אך עמדת הווקף מעוררת תהיות פלשתיניות ומשקפת עזות מצח מול ישראל.
המבנה מעולם לא שימש מסגד. אין לו גומחת תפילה ועיצובו כאכסדרה נבע מייעודו כמבואה בשער. פתיחת המבנה מחדש היא בגדר עובדה. שעה שהמוטיבציה הירדנית-פלשתינית "שיכורת הניצחון" עדיין מהדהדת, נשאלת השאלה מהו ערכו המעשי של המבנה בהקשר לשאלת הריבונות והשליטה בהר הבית? עד כמה נפגעו ההרתעה והריבונות הישראלית בירושלים, היש טעם וסבירות להשבת המצב לקדמותובמשא ומתן, ומהם הסיכויים והמחירים הנלווים לקידום מטרה זו בכוח?
כדי לענות על כך, יש להבין מה ממריץ את הפלשתינים בהר הבית. מעולם לא היתה לפלשתינים מדינה, וממילא לא שימשה ירושלים בירתם. תביעתם לכינון בירה תוך שימוש באל-אקצא נועדה לרסק את הלגיטימיות הלאומית, ההיסטורית והדתית של ישראל ושל הציונות. ההשתלטות על מאחזים במסגד (אורוות שלמה, מעלות חולדה, שער הרחמים) נועדה להפוך את אל-אקצא למנוף לתביעתם לבירה בירושלים.
מאז הסכמי אוסלו גברה אשליית הפלשתינים כי השתלטות על ירושלים כ"בירתם" באמצעות השליטה באל-אקצא תביא להקמת מדינה פלשתינית על חשבון ירדן וישראל גם יחד, בנוסח "לצוד שתי ציפורים באבן אחת": הירדנים יאבדו לגיטימיות דתית ויקרסו, והישראלים יאבדו את המצפן הדתי והלאומי כעילת קיומם הריבוני בציון.
הרעש המלאכותי במסגד נועד אפוא להמחיש שירושלים "היא עסק בוער ולא גמור". אלא שכל ילד מוסלמי יודע כי שום מקום קדוש בעיר אסלאמית לא הפך אותה לבירה - מכה ואל-מדינה לא הפכו לבירות בסעודיה, ואפילו ירדן, ששלטה בירושלים מ־1948 ועד 1967, לא הפכה את ירושלים לבירתה. אין להניח שהאמריקנים יקנו איוולת זו. והירדנים? אוי להם מיצרם ומיוצרם. הכתר הירדני נתון לחוסר שקט מבית בתביעה לשינוי בחוקה ולהפיכת המלוכה למונרכיה ייצוגית (כמו באנגליה), במדינה שרוב אוכלוסייתה פלשתינית. לכן חולמים שם על "הדבקת" הפלשתינים באיו"ש אלינו, בדגם של מדינה מוחלשת. הם מבינים שמדינה פלשתינית, אם תוקם, תאיים עליהם מבית ומחוץ.
לפיכך, בעודם "בעד", הירדנים גם "נגד". בהיעדר היענות לפנטזיות הפלשתיניות - גם בירושלים - לא תוקם "פלשתין", וירדן התוססת מבית תהפוך ל"מולדת חליפית". כביטוי לדילמה יצרו הירדנים חזית עם הפלשתינים, תוך שימור רוב ירדני במועצת הווקף. המלך עבדאללה מבין שאם תוותר השושלת ההאשמית הירדנית על ניהול אל-אקצא - כמוסכם עימנו - היא תאבד את הלגיטימיות הדתית של הכתר. הם לא שכחו שהפלשתינים ניסו להשתלט על ירדן ולסלק את שושלת המלוכה עוד בשנות ה־70. תובנה זו, ולא שימוש בכוח, היא המניע לתיאום הישראלי־ירדני בהר הבית.
אשר לנו, המשל הערבי גורס "באנו לאכול ענבים, ולא להרוג את שומר הכרם". עלינו להדגיש שהצעד הירדני-פלשתיני המשותף לא יוביל לחלוקת ירושלים, אלא דווקא לקונפדרציה פלשתינית-ירדנית - שעמאן בירתה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
