1. ניצחונו של בנימין נתניהו בפעם הזאת גדול מארבע הפעמים הקודמות. הוא בעל ממדים אֶפִּיים, תנ"כיים משהו. אמרתי זאת כבר בראשית המערכה הנוכחית: נתניהו התמודד מול כל מוסדות העילית הישנה: מערכת המשפט, רוב התקשורת, האקדמיה, הממסד הביטחוני, אפילו מפא"י עלתה מן המתים בדמות הקוורטט של כחול לבן כדי להתגבר עליו. וכולם לא יכלו לו. "וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר, וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ..." רק שהפעם, בנימין לא נותר לבד; הקיפו אותו המונים המונים שהכירו לו טובה על פעילותו לטובת העם והארץ, והגנו עליו בבחירתם.
האסוציאציה התנ"כית שהתגלגלה בראשי במהלך הלילה, ככל שהלכו ונודעו תוצאות האמת, היתה "וַיִּפְדּוּ העם את יונתן, ולא מת". במלחמת ישראל בפלשתים, השביע שאול המלך את חייליו לא לאכול עד שיסיימו לרדוף את האויב בערב. יונתן בנו, שבמבצע נועז גרם לבריחת הפלשתים ולתחילת תבוסתם, לא ידע על השבועה וטעם מיערת דבש שמצא ביער. קיצור הדברים, שאול חייב את בנו מיתה, אבל המון העם לא קיבל את הטהרנות הזאת; הרי ליונתן עמדו זכויות כה רבות בישועת העם, וגם אם משפטן זה או אחר סבור שהוא עבר על החוק היבש, לא ייתכן שבשל הטהרנות הזאת יפגעו בו. "וַיֹּאמֶר הָעָם אֶל שָׁאוּל: הֲיוֹנָתָן יָמוּת, אֲשֶׁר עָשָׂה הַיְשׁוּעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת בְּיִשְׂרָאֵל? חָלִילָה! חַי ה' אִם יִפֹּל מִשַּׂעֲרַת רֹאשׁוֹ אַרְצָה, כִּי עִם אֱלֹהִים עָשָׂה הַיּוֹם הַזֶּה. וַיִּפְדּוּ הָעָם אֶת יוֹנָתָן וְלֹא מֵת".
2. אני מציע לא לתלות תקווה בקריאה לחשבון נפש בתקשורת ובשמאל הישראלי ביחס לתוצאות הבחירות הנוכחיות. כחצי יובל אני כותב, וכבר למדתי שאין הקשבה אמיתית כלפי טיעוני העומק שלנו. אנחנו רק סטטיסטים המפריעים להם במאבקם המדומיין להחזיר עטרה ליושנה, ולשחזר את תהילת ממשלות מפא"י לדורותיהן. מבחינתם, עשרות השנים האחרונות הן רק תקלה ברצף ההיסטורי, והנה תכף, במערכת הבחירות ההיא, זו שאחריה או בזאת הנוכחית, יתעשת הציבור וייכנע לתעמולה היומיומית של קבוצה קטנה, נחשבת בעיני עצמה, שבאמת מאמינה במונופול שלה על החכמה והמוסר ועל שיפוט המציאות.
ראיתי רשומה ("פוסט") שאברי גלעד פרסם לעמיתיו בתקשורת, להפסיק לבוז לציבור ולהרפות מהרדיפה האינסופית את בנימין נתניהו; קריאה לכבד את בחירת העם והשקפת עולמו. לחינם הוא טורח. זה לא יקרה. לשם כך דרושה רפלקסיה עצמית, התבוננות במראה, הכרה בטעות. זה לא יכול לקרות אצל אנשים שבתודעתם הם הראי, שאנחנו חסרי הבינה אמורים להסתכל בו ולגלות את שורש טעותנו.
אין מצב לחשבון נפש אצל אנשים המשוכנעים בכל מאודם שהם רק אמצעי לדיווח חסר פניות על המציאות, בעוד בפועל הם פעילים פוליטיים כמו כולם. אין מצב לחשבון נפש אצל עיתונאים המשוכנעים שהם ליברלים ודמוקרטים, בעוד בפועל, הליברליזם שלהם הוא חד־כיווני ואינו חל על מי שחולק על דעתם. אין מצב לחשבון נפש אצל מי שמחזיקים עדיין בדוקטרינת אוסלו, בעוד פעם אחר פעם סותרת המציאות את הנחות היסוד שלהם, ועדיין הם לא לומדים הלכות צניעות כלפי ההיסטוריה. אין מצב לחשבון נפש אצל מי שמביאים לתוכניותיהם רק פוליטיקאים מימין אך (כמעט) לעולם לא יראיינו אינטלקטואלים והוגי דעות מימין (עד כדי חרם לא מוצהר); זאת, בעוד תוכניותיהם מלאות בדוברי שמאל מהאקדמיה ומהתרבות. התשובה אינה בהשתלבות בגופים הקיימים אלא בהקמת חלופות, כמו העיתון הזה.
3. ביום הניצחון של אהוד ברק בבחירות 1999 אמר אמנון אברמוביץ': "בנימין נתניהו יורד מבמת ההיסטוריה, ללא חותם כלשהו, ללא הישג של ממש; הוא יהיה הערת שוליים, אם בכלל, בהיסטוריה של ראשי הממשלות בישראל". אברמוביץ' לא למד לקח. השבוע, לאחר שנודעו תוצאות הבחירות, אמר: "אני לא מאמין שבנימין בן בנציון נתניהו יהפוך את מעון ראש הממשלה לעיר מקלט". גם אני לא מאמין; לאברמוביץ'. לא מאמין ששיקולים מוסריים עומדים ביסוד עבודתו העיתונאית. יותר מעיתונאים אחרים, מדובר בשחקן פוליטי המזוהה עם המחנה היריב. הפוליטיזציה של עבודתו הכשירה את הדרך לרבים אחריו להתנהג כמותו. בניגוד לדבריו, מוסד החסינות הפוליטית אינו "עיר מקלט" אלא נועד לכבד את הכרעת הבוחר, ולאפשר למנהיג הנבחר לעבוד לטובת העם והארץ, בלי שחבורת פקידים בלתי נבחרת תמרר את חייו ותתקע מקלות בגלגליו.
לאפשר למנהיג הנבחר לעבוד למען העם והארץ. ציור של פיליפ פולץ מהמאה ה־19
4. עוד בטרם נסתיימה ספירת הקלפיות, הזדרזו בפרקליטות להדליף שהיועמ"ש עתיד להודיע לרה"מ שייתכנו קשיים בצירוף דרעי לקואליציה. בשבועות הקרובים נהיה עדים להסתערות מחודשת של הפרקליטות ומערכת המשפט על נתניהו. ההדלפות לתקשורת בהתאם; אין כאן שום דבר תמים ולא ניקיון השלטון עומד למבחן, אלא בחירת העם. אמנם השתתפנו השבוע בבחירות דמוקרטיות, אבל המילה האחרונה לא שמורה לעם אלא לפקידים שמינו עצמם לשומרי סף של קבוצה קטנה הרודפת את נתניהו. כל הישגיו הגדולים הושגו עם יד אחת קשורה.
התקשורת משקפת עמדה של עילית מסוימת ובתוכה המערכת המשפטית. גם פה לא צפוי חשבון נפש יוצא דופן. בית המשפט העליון יוסיף לשלוט על בחירת האזרחים וימשיך להפר את האיזון בין הרשות המחוקקת והמבצעת לבין הרשות השופטת, אלא אם כן הממשלה הבאה תפעל לשנות את המצב ולהחזיר לאזרחים מעט מהכוח שנגזל מהם.
לעומת זאת, אפשר בהחלט לצפות לחשבון נפש מצד היועץ המשפטי לממשלה, ד"ר אביחי מנדלבליט. קול המון כקול שדי. התיקים שבהם הואשם לכאורה נתניהו, תלויים בנורמות ובסדרי שלטון לא ברורים, שבמשך שנים המערכת המשפטית לא נגעה בהם אלא הותירה אותם למשפט הציבור. והציבור אמר את דברו - לאחר מערכה ארוכה של האשמות והדלפות וכתבי אישום הוא העדיף לבחור בנתניהו; "לפדות" אותו. לא נכון לבטל את הדבר ולהיתלות בפרשנות משפטית שנויה במחלוקת שתפגע בבחירת הציבור ורצונו הברור. צריך לשקם את אמון הציבור במערכות המשפט. החוק בעניין ראש הממשלה מאוד ברור: הוא לא צריך להתפטר במקרה של הגשת כתב אישום. עם זאת, ביכולתו של מנדלבליט לחסוך מאיתנו את המערכה הזאת.
במצוות "היועצים האסטרטגיים" נסב השיח התקשורתי על רדידות השיח הפוליטי, על הידרדרותו, על כך שאין דיוני עומק רציניים על אידיאולוגיה, אלא רק הכפשות. מעניין, מתי נתקלנו במאמר משמאל המתייחס בכבוד לתפיסת העולם השמרנית־ימנית, והבוחן ביושר את הישגיהן של ממשלות הליכוד האחרונות? מתי נתקלנו במאמר בעיתון, פרשנות בטלוויזיה או אפילו רשומה ("פוסט") ברשתות החברתיות, שהתייחסו לבנימין נתניהו כאידיאולוג, כמנהיג המיישם השקפת עולם מנומקת ולגיטימית בהתאם למצוות הבוחר ששלח אותו? התאמצתי להיזכר, ומניתי מקרים ספורים בלבד.
הנה, רגע אחרי שנודעו תוצאות הבחירות, עלו רשומות מלאות כעס על תושבי הדרום, שלמרות המצב הלא פשוט בעזה וההטרדה הקבועה של קסאמים ובלוני תבערה, בחרו ברובם ליכוד. תמצית הכעס משמאל כלפיהם: "אל תבואו יותר בתלונות על המצב שלכם". הנחת היסוד היא שמדובר באילמים חסרי בינה ולא באנשים בעלי תפיסת עולם רחבה וכוללת, המעדיפים לראות את התמונה המלאה במדינה כולה, במזרח התיכון ובעולם, על פני העוגה הצרה של החיכוך עם ערביי עזה. ההתנשאות הזאת קשורה לחטא יוהרה ארוך שנים של קבוצה בתוכנו, שמעולם לא התייחסה להשקפת העולם מימין כלגיטימית.
כינויי הגנאי וההשוואות בין ממשלות הימין בישראל לממשלות הימין הפשיסטי באירופה ואפילו הימין הניאו־נאצי, הפכו לחזון נפרץ. התרגלנו. גם ברשתות החברתיות נמצא רוב הזמן תמונה לא הדדית של ויכוחים ודיונים. מימין - יעלו מאמר או אמירה כלשהי משמאל ויתווכחו איתם; משמאל - יתייחסו בעיקר לאישיותם של נציגי הציבור מימין ויכבדו אותם במנת ביזיונות וחרפות. ועל כולם - דמותו של בנימין נתניהו כראש הדמונים, אביר האופל, האיש שאין להתייחס אל השקפת עולמו אלא רק להדביק לו את כל כינויי הגנאי שנשמרו אי פעם למנהיג כלשהו בעמנו. כמה חרפה, בוז ולעג למי שהקדיש את חייו לביצורה של ישראל, לחיזוק כלכלתה, להאדרת שמה בעולם - ראש ממשלה שרבים רבים מאזרחי ישראל חשים הכרת הטוב כלפי פעילותו למענם. ביזיונו השיטתי והקבוע, הוא ביזיון בוחריו ותומכיו. יש קשר ישיר והכרחי בין הבוחרים לבין מנהיגם הנבחר. הציבור לא עיוור; הוא מבין שהבוז כלפי המנהיג, הוא למעשה בוז כלפי בחירתם המתמשכת בו. והתוצאות בבחירות בהתאם.
למרר את חיי הקואליציה? עדיף שיציע חלופות. יאיר לפיד // צילום: גדעון מרקוביץ
5. ההתנשאות על הציבור קשורה גם לפוליטיקת הזהויות שנכשלה. המחשבה שהציבור מצביע לנציגים של קבוצות בחברה - מזרחי, מושבניק, הומוסקסואל, אישה, ערבי, יוצא אתיופיה או רוסיה - לא הוכיחה את עצמה. הבחירה בימין היתה עבור דרך והשקפת עולם. משמאל, מסע הבחירות נשען בעיקר על זהותו של המועמד הראשי מימין, כלומר התקפה על נתניהו והתבדלות ממנו ("רק־לא־ביבי"), אבל בעומק, לאחר ניקוי הרעשים, גם פה היתה הצבעה על דרך והשקפת עולם. הציבור מתייחס לרעיונות שהנבחרים נושאים איתם, ופחות לשיוך החברתי הישיר שלהם. מעבר לכישלון פוליטיקת הזהויות, מוכרחים להודות שגם הדמוגרפיה שיחקה פה תפקיד. חברות וחברים בשמאל, תביאו יותר ילדים.
6. אחרי מערכת הבחירות, אחרי המחלוקות הגדולות, צריך לנקות את השולחן מרעשי הרקע ולהקשיב. דיברתי על ביטול בחירת הימין. מצד שני, אסור לבטל את התופעה המרשימה של בחירת כחול לבן. שלוש מפלגות שחברו יחד וקיבלו תמיכה של יותר ממיליון בוחרים. גם פה קול המון כקול שדי. ממשלת הימין צריכה לחשוב על דרכים שבהן אפשר לשתף פעולה עם הקבוצה החשובה הזאת. והערה ליאיר לפיד: תפקידה של אופוזיציה אחראית אינו "למרר את החיים" לממשלה. אפשר לבקר בחריפות, להתנגד, להציע חלופות. אפשר גם להצטרף ולעבוד יחד לטובת העם והארץ. פסח בפתח; יום ההולדת הלאומי שלנו, שבו נולדנו כעם. נזכור זאת כשנתיישב לשולחן הסדר.
אחרון, בליל השימורים שאחרי הבחירות, הדהד בראשי בית מתוך שירו של אלתרמן, "ליל חניה": "עֵת מִלְחָמָה. גַּם צֶלֶם הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה/ הָיָה צַלְמָהּ. לְקוֹל זִמְרַת פִּזְמוֹן תּוֹעָה/ עוֹד יִמְשְׁכוּ הֵמָּה, כְּמוֹ נִימָה מֵחֵלֶב,/ נַפְשׁוֹ שֶׁל דּוֹר, גַּם בְּשָׂדֶה זְרוּעָה,/ לִזְכֹּר, לֹא רַק לְרָע, יְמֵי רָעָה". √
*גילוי נאות: הכותב מונה לשמש שגריר ישראל ברומא
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו