בנימין נתניהו זוכה לביקורת משני צידי הקשת הפוליטית בשל מדיניות ההבלגה שלו מול חמאס בעזה. מבקריו ממעטים להציג חלופות, גם לא שרי הביטחון והחינוך שלו לשעבר. קשה להשלים עם מה שקורה לנו: לפני 14 שנה הוביל ראש הממשלה אריאל שרון נסיגה חד־צדדית, ללא הסכם עם ההנהגה הפלשתינית בראשות הנשיא מחמוד עבאס, וללא ידע של ממש באשר לעשוי להתרחש ברצועת עזה לאחר נסיגתנו. הימין נתן לו יד, משום שהוא עמד בראש המחנה, והשמאל נתן לו יד משום שלא היה מוכן להצביע נגד סיומו החלקי של הכיבוש.
עליית חמאס לשלטון ברצועה ב־2007 הפכה את עזה לשטח שממנו נורו טילים אל ישראל. ישראל הגיבה בסגר הדוק על הרצועה, וכדי לפתוח אותו החריפו חמאס והג'יהאד האסלאמי את היקף הירי, והמעגל השוטה הזה - של צמצום והרחבת אזור הדיג, הגבלת השימוש בחשמל ברצועה והגבלה על המוצרים המגיעים לעזה, מול סוגים שונים של הפעלת אלימות נגד ישראל - איננו נפסק. היציאה הבלתי מוסכמת מהרצועה, שעמדה בניגוד לעיקרון שהוסכם בין ישראל ואש"ף, ועל פיו רצועת עזה והגדה המערבית הן יחידה מדינית אחת, הובילה לשחרור השד מן הבקבוק. החזרתו לשם קשה מאוד.
מבצע צבאי שיחזיר שליטה ישראלית על הרצועה או על חלקים ממנה, נראה בעיני רבים כמהלך מתבקש, אך טומן בחובו סיכון ודאי וסיכון אפשרי: הוודאי הוא נטילת אחריות ישראלית מחודשת על השטח ועל מתן השירותים בו, וזהו נטל גדול, ולא רק תקציבי, כשמדובר ב־1.9 מיליון איש. הסיכון האפשרי נוגע למספר גדול של חללים בקרבות.
נתניהו, שבתחילת תהליך הנסיגה תמך בה כשר בממשלת שרון, ואחר כך התנגד לה וגם עזב את הממשלה בגללה, מבין היטב את שני הסיכונים, ולכן הוא מנסה כבר זמן רב, ובעיקר מאז 31 במארס אשתקד, למצוא פתרונות טקטיים כאלה ואחרים.
לומר לציבור את האמת. דליקה בעוטף עזה // צילום: אי.אף.פי
חלק מן הפתרונות הללו (כמו ההרחבה והצמצום של מרחב הדיג) נשמע פתטי ממש וחסר משמעות הרתעתית, וחלק נראה כמו כניעה לטרור ותשלום למאפיה. עבור מנהיג פוליטי, שהגינוי החמור ביותר מפיו הוא "שמאלן", העומד בראש "המחנה הלאומי", ושהבטיח להתנהג כלפי חמאס בדרך שונה מקודמיו ולהכות בו מכה ניצחת, לפני שנבחר מחדש לראשות הממשלה, ואשר אי־כניעה לטרור היתה דגלו במשך עשרות שנים, זו התנהגות קצת בעייתית.
אבל גם עכשיו, ערב הבחירות הנוספות, וכאשר הוא יודע שזו נקודת החולשה הגדולה שלו שתנוצל על ידי הימין והשמאל גם יחד, שומר נתניהו על שתיקה, ומעדיף להכיל את מענותיהם של מי שדורשים ממנו לשים קץ להבלגה. הוא גם נוהג באופן משונה בכך שהישראלים מקבלים מידע על הפסקות אש למיניהן, לפעמים עם בלונים, ולפעמים בלי, רק מפרסומים פומביים של חמאס. הם גם יודעים כי דיווחים אלה אמינים בדרך כלל, בעוד דובר צה"ל שותק, וגורמים ממשלתיים עלומי שם מאשרים לעיתונאים כי אכן מדובר בהסכמות כאלו או אחרות עם חמאס, שאיתו איננו מנהלים, כמובן, "שום משא ומתן".
הגיע הזמן להסבר מפי ראש הממשלה. חשיפת האמת היא, כמו בדרך כלל, ההסבר הטוב יותר. הגיע הזמן שישראל תודיע על הפסקות אש או על חוסר הצלחה להגיע אליהן, תודה כי היא מקיימת מגעים אינטנסיביים עם חמאס - הגורם השולט ברצועה - ואי אפשר לטמון את הראש בחול. הגיע הזמן להודיע אם פניה של ישראל להסכם ארוך טווח (תהדיה), או שמא יש פתרון מדיני שיכלול את הרש"פ בעזרת מצרים. שתיקתו המתמשכת של נתניהו בנושא זה, ולא התנהגותו הזהירה, היא הבעיה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו