ביממה האחרונה נדמה שכולנו מסתובבים עם מועקה. אנחנו מנסים לבדוק אולי זו הבריאות, אולי זה החום, העומס של השגרה. ההרגשה היא קולקטיבית, היא מבוססת, אגב, על החדשות המקיפות אותנו מכל עבר: נערים שאונסים בארץ ובחוץ לארץ, גננות מתעללות מתחת לאפנו. הסיוטים כך נדמה, הופכים למציאות היומיומית שלנו.
נקודת השבירה שלי התחוללה סביב הריגתה של התינוקת יסמין וינטה ז"ל. איני מתכוון לשפוט ולו לרגע בודד את ההחלטה של ההורים לרצות שהסרטון יתפרסם, אבל צר לי שבית המשפט החליט לקבל את ההחלטה הנוראית הזו. אין צורך לראות בעיניים את מה שהדמיון והנפש אינם מסוגלים לקלוט גם כך. להפך, נדמה שרוב־רובו של הציבור הישראלי אינו מסוגל לצפות אפילו לשנייה אחת בסרטון הזה. איזה אדם יכול לצפות בסיכום כל סיוטיו ופחדיו מהיום שהפך להורה?
התקופה הנוכחית שבה אנחנו חיים היא תקופה שבה אנו נדרשים על ידי איזשהו צו חברתי לדבר על הכל, לראות את הכל ובעיקר לצלם הכל. ובכן, אולי דור ההורים שלנו צדק בכך שקבע ש"יש דברים שלא צריך לדבר עליהם, יש דברים שמוטב לשתוק לגביהם". כאנשים צעירים, העידן הזה נדמה היה לנו מרוחק, מיושן. אבל בימים שכאלו, מתברר בפעם המי יודע כמה, שהדור הקודם פשוט צדק. השתיקה היתה לא כי לא רצו לדבר, אלא כי רצו להגן עלינו מפני מה שהנפש לא באמת יכולה להכיל.
עיתונאים הם עם ציני. כזה שפיתח לאורך הדורות עור של פיל נוכח האסונות האנושיים שבהם אנחנו נתקלים כמעט מדי יום. אבל בסופו של יום, יש דברים שמולם כל המסכות נושרות, יש מקרים שמשהו שורט מבפנים ולא מרפה. הימים האחרונים הם אכן ימים נוראים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
