הסצנות הדו־שבועיות שאנחנו עדים אליהן בחודשים האחרונים של הנחתת מכות כואבות על התפרסות צבאית עוינת כלפי ישראל בעיראק ובסוריה, הן מתבקשות והכרחיות להגנתה של ישראל. הזירה המזרח־תיכונית שלאחר האביב הערבי מנסה להשתקם וללקק את הפצעים. בחסות ההמולה, האיראנים מנסים כל העת לכפות מציאות חדשה של נוכחות צבאית ואזורית במרחבים השיעיים בעיראק, בסוריה ובלבנון. נוכחות זו, לפי קו המחשבה האיראני, חיונית לחיזוק "הפזורה" השיעית. עדיין לא ברור למה "הפזורה" השיעית בעיראק זקוקה לנוכחות של טילי קרקע־קרקע, או מדוע המיעוט השיעי הזניח מאוד בסוריה זקוק לרחפנים טקטיים חמושים. בלבנון "הפזורה" כבר מזמן אינה פזורה, כי אם רוב שיעי מוצק שעושה במדינה הלבנונית ככל העולה על רוחו. כמעט.
תקיפותיה של ישראל בעיראק, בסוריה ובלבנון (לכאורה) סוחטים מנסראללה איומים לפי תסריט ידוע מראש ובכפוף לתכתיב איראני. תקיפת הרחפנים בסוריה ובביירות, לכאורה, פגעה בריבונות הלבנונית ונסראללה, כמגן האדמה הקדושה של לבנון, מבקש להגן עליה גם אם צריך לשלוח מסרים מאיימים למערכה מול ישראל. אין ספק שכל איום, באשר הוא איום, חשוב שיילמד ויילקח ברצינות על ידי הגורמים המדיניים והצבאיים. אבל ייתכן שאיומים אלה משדרים מצוקה אמיתית של משמרות המהפכה וכוח אל־קודס, שמרגישים יותר ויותר עירומים, גלויים וצפויים בזירה המזרח־תיכונית. המודיעין הישראלי וחיל האוויר מוכיחים כל העת כי כוחות אלה, ערמומיים ככל שיהיו, ייחשפו ויחטפו.
עתה, כדי להסיט את תשומת הלב הישראלית מהזירה הסורית והעיראקית, הם מנסים לייצר פרובוקציה לבנונית, אבל היחידים שיישאו בסבל שייגרם בעקבות עימות עם צה"ל יהיו הלבנונים עצמם. ביירות, שהוכתרה לאחרונה כעיר חיי הלילה לפני תל אביב, והתיירות הגואה במדינה, מקדמות את לבנון למקום שבו היא חפצה להיות במשך עשרות שנים, והיא עושה זאת תוך ניסיונות נואשים להתהלך בין הטיפות ותחת ההתערבות של איראן ומדינות ערב בענייניה.
אך בכלים השלובים המזרח־תיכוניים קשה להתעלם ממה שקורה מעל הראש של כולם. רוסיה מצד אחד וארה"ב מנגד, ובתווך ארדואן ואסד המתגרים זה בזה - מחזירים את כלל השחקנים בזירה המזרח־תיכונית לאותן עוינויות ישנות שמעולם לא נפתרו. ארה"ב מתיימרת לייצר את הרושם שהמזרח התיכון לא בראש מעייניה, אבל עדיין טורחת לעדכן את טיוטת "תוכנית המאה" בכל שבוע. רוסיה של פוטין, שסובלת מהידרדרות לעבר דיכוי דמוקרטי של כוחות אופוזיציה, מנסה לייצר חזות פסבדו־סובייטית כדי להחזיר לעצמה את התהילה שמעולם לא היתה ראויה לה. טורקיה נמצאת לקראת קריסה כלכלית לנוכח הפניית העורף האירופי לבעיותיה, בריחת התיירים האירופאים ממנה וכניסת גלי המהגרים הלא רצויים, ומנסה להציל את כבודה מול האויב הוותיק - סוריה. זו האחרונה מתנהגת בזחיחות מול שכנותיה כפי שעשתה בעבר, כאז כן היום, בגיבוי מערכתי איראני־רוסי.
כששני האחרונים סובלים מאימפוטנציה צבאית מול היכולות האמריקניות־ישראליות, הם נותנים את הרשות לנסראללה לצווח את עצמו ולאיים בהפרת השקט בגבול הצפון; שקט שמעולם לא שרר באופן מלא, לפחות לא בצד הלבנוני־סורי. ישראל נוהגת נכון בדאגה לביטחונה תוך התעלמות מוחלטת מהיריבויות הישנות בין הצדדים.
ד"ר רונן א' כהן הוא ראש המחלקה ללימודי המזרח התיכון וראש המרכז לחקר המזה"ת ומרכז אסיה באוניברסיטת אריאל
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו