אחת ממסיבות העיתונאים הראשונות שלי בתחום הפוליטי היתה זו של מירי רגב יחד עם נציגים ממשפחות השכול, שהביעו תמיכה בחוק הנאמנות והתרבות שהיא יזמה. בשלב השאלות לעיתונאים נעמד אחד מהם ואמר שהוא "רוצה להביע מחאה על השימוש הציני במשפחות השכול". במקום התעוררה מהומה. משפחות השכול זעמו על העיתונאים, ושמחתי. העובדה שעיתונאי לא רק שואל או מקשה עם עובדות אלא "מביע מחאה" היא כנראה עניין נדיר שעדיין לא מקובל. כך חשבתי.
ואז הגיעה מערכת הבחירות הנוכחית ומתברר שטעיתי. הגבולות נפרצו, עיתונאים התבלבלו, התפקידים טושטשו. רביב דרוקר אמר "ניצלנו מממשלת נתניהו־סמוטריץ'־ליברמן'", שרון שפורר כתבה פוסט על נתניהו וכינתה אותו "חלאה, ריקבון", וסיימה ב"צורר מאוס, לך הביתה". במוצאי שבת, במסגרת ראיון, אקט תקשורתי של שאלות ותשובות, פתחה רינה מצליח בנאום אישי והאשמת נתניהו בהסתה בתוך החברה הישראלית.
עיתונאים אמורים להעביר ביקורת ולחשוף שקרים. אין בעיה אפילו עם חשיפת דעותיהם הפוליטיות אם זה מסייע בניקיון הכפיים ובשקיפות מלאה. אבל שתי מערכות בחירות כנראה בלבלו חלק מהעיתונאים וגרמו להם לחצות את הגבול.
עיתונאים באים להשמיע במקום לשמוע, מנצלים את כוח המיקרופון כדי לבזות ולהשפיל פוליטיקאים. עיתונאי שיצרח וינזוף בראש ממשלה יקבל מחיאות כפיים מהברנז'ה בטוויטר ויהפוך לגיבור לאומי. אפשר לראיין ראש ממשלה עם שאלות נוקבות, חדות, ביקורתיות ולעשות את זה בכבוד. תשאלו את שרון גל. אחרי הבחירות נצטרך לחשוב על רפורמות ובירורים בסוגיות כמו דת ומדינה או ימין ושמאל. טוב יהיה לעשות בירור נוסף לגבי גבולות הגזרה של העיתונאים. מהי שאלה ומהי דעה, מה ביקורת ומה אמירה, מה טור הגיוני ומהו טוקבק ארסי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
