עם היוודע דבר פסק הדין של בית המשפט לצדק של האיחוד האירופי ביום שלישי השבוע, נשלפו הסכינים של אנשי משרד החוץ ומשרד המשפטים כלפי יקב פסגות ובאי כוחו בראשות ברוק גולדשטיין מפרויקט Lawfare היושבת בניו יורק.
שרת המשפטים לשעבר, איילת שקד, כינתה את התביעה שלהם "טיפשות". שר החוץ, ישראל כץ, הסביר כי אנשי משרד החוץ הפצירו במנהל היקב יעקב ברג ובעורכי דינו להסיר את התביעה, אך ללא הועיל.
פסק הדין, שקבע כי חברות האיחוד האירופי חייבות לסמן מוצרים ישראליים מירושלים המורחבת, יהודה ושומרון ורמת הגולן, היה צפוי. זאת בראש ובראשונה משום שבסוף יוני היועץ המשפטי של בית המשפט המליץ לשופטים לפסוק כך. נדיר מאוד שהשופטים פוסקים בניגוד לעמדת יועצם.
אבל גם לפני כן הסיכוי של פסגות לזכות במשפט היה אפסי. זאת משום שבית המשפט לצדק של האיחוד האירופי הוא בראש ובראשונה כלי פוליטי המשרת את האיחוד האירופי ורק אחר כך ערכאה משפטית. מדיניות האיחוד האירופי כלפי ישראל ברורה.
כבר עשרות שנים בריסל מנהלת מערכה עוינת נגד ישראל. תכליתה היא לפגוע בלגיטימיות קיומה של ישראל, להחליש את ישראל כלכלית ופוליטית ולהעצים את אויבי ישראל על חשבונה. מרכיבי המערכה הם מדיניים, פוליטיים וכלכליים.
עמותות רשומות בישראל הממומנות על ידי האיחוד האירופי משמשות כלי אסטרטגי בניהול המערכה. בין השאר, עמותות אירופיות אלה מגישות עתירות תכופות לבג"ץ שנועדו לשבש את יכולת ממשלת ישראל למשול ולפגוע בתפקוד של צה"ל ומערכות חיוניות אחרות בישראל.
באו"ם, במרבית המקרים, מדינות אירופה מצביעות נגד ישראל ובעד אויביה. הן תומכות בגופי או"ם, לרבות המועצה לזכויות האדם, אונר"א ואונסק"ו הפועלות במזיד נגד ישראל באופן יומיומי. האיחוד האירופי מנצל את יחסי הסחר ושיתוף הפעולה המדעי שלו עם ישראל כדי לנרמל חרמות נגד חברות, מוסדות ואזרחים ישראלים יהודים הפועלים מעבר לקווי הפסקת האש משנת 1949.
אור ירוק לחיזבאללה
בכל הקשור לתמיכה אירופית באויבי ישראל, מספיק להביט בסירובם של האירופאים - בהובלת גרמניה - לבטל את הסכם הגרעין עם איראן, לא כל שכן סירובם להטיל סנקציות כלכליות על איראן לנוכח פעילותה הגרעינית האסורה, כדי להבין את הסיפור. לכך יש להוסיף גם את הסירוב של האיחוד האירופי - שוב בהובלה גרמנית - להגדיר את כל זרועות חיזבאללה ארגון טרור, ולאפשר לאנשי חיזבאללה לפעול בגלוי באירופה.
צריך גם להוסיף את הלגיטימציה, שלא לומר ההוקרה שמדינות האיחוד ומוסדות רשמיים שלו מרעיפים על מחבלים פלשתינים. כל הפעולות הללו יחד ולחוד חותרות תחת מעמדה הבינלאומי של ישראל, נגד כלכלת ישראל, נגד לכידות החברה הישראלית, ונגד מערכות השלטון והמוסדות הדמוקרטיים של המדינה.
לנוכח העקביות של המדיניות מובן שכל דרישה ישראלית לצדק ממוסדות האיחוד נדונה מראש לכישלון. גם לאחר שהפסידו במשפט, ובכך הגדילו את הפגיעה בישראלים ממדיניות הסימון האנטישמית של האיחוד האירופי, מנהל יקב פסגות ועורכי הדין שלו ממשיכים להתכחש למציאות זאת.
בראיון ביום שלישי לסוכנות JNS אמרה גולדשטיין שאירופה תהיה המפסידה העיקרית של פסק הדין. לדבריה, "פסק הדין פורץ את הסכר. כעת צרכנים בכל מדינה באיחוד אירופי יוכלו לדרוש שכל שיקול החשוב להם בקבלת החלטות באשר לאיזה מוצר לרכוש - בין שחברתי, פוליטי, סביבתי או אחר - ייכלל בסימון של כל מוצר מיובא למדינות אירופה".
ניצול של יחסי סחר כדי לנרמל חרמות נגד חברות הפועלות מעבר לקווי הפסקת האש של 1949. כרמי יקב פסגות, 2016 // צילום: דודי ועקנין
אבל אין הדבר כך. פסק הדין - כמו גם קביעת אירופה שהתיישבות ישראלית־יהודית מעבר לקווי 1949 היא בלתי חוקית - אינו כללי. הוא ספציפי ונועד רק לפגוע בישראל. פסק הדין לא ישמש תקדים לשום דבר אחר. והמחשבה שאחרי מתן פסק הדין אפשר עוד להשלות את עצמנו ולהאמין כי מדובר בחוסר הבנה משפטית ולא בתוקפנות פוליטית, אינה רציונלית.
ובכל זאת, המתקפה של אנשי משרד החוץ ומשרד המשפטים על יקב פסגות ובאי כוחו אינה במקום, כי הם עושים אותה טעות שאנשי פסגות עשו. גם משרד החוץ פועל לפי האמונה הלא מבוססת שאפשר להניע את המוסדות העוינים של אירופה באמצעות נימוקים והוכחות.
הדוגמה הטובה ביותר של פעילות ישראלית זאת היא היחס שישראל נותנת לאנשי בית הדין הבינלאומי הפלילי - ה־ICC - בהאג המכינים כיום תביעה נגד ישראל בגין פשעי מלחמה על סמך תלונות שווא שהוגשו על ידי הפלשתינים. תלונות אלה כוללות גם פעילות צה"ל וגם פעילות התיישבותית של ישראל. בהקשר זה, על פי גורמים רשמיים, הסיבה שראש הממשלה נתניהו סירב עד כה לפנות את חאן אל־אחמר על אף פסק הדין של בג"ץ בעניין היא החשש כי הדבר יפעל נגד ישראל בהאג.
בשנה שעברה ממשל טראמפ הודיע כי לא ישתף פעולה מכל סוג שהוא עם ה־ICC, וזאת עקב מהותו הפוליטית והעוינת לארה"ב ולישראל. תובעת ה־ICC שהתכוונה לבוא לוושינגטון לבחון תלונות שהוגשו נגד חיילים אמריקנים על מעשיהם באפגניסטן, לא הורשתה להיכנס לארה"ב. אשר לישראל, באותו יום שבולטון נשא את נאומו, מחלקת המדינה הודיעה על סגירת נציגות אש"ף בוושינגטון עקב סירוב אש"ף להסיר את תלונותיו נגד ישראל ב־ICC.
לעומת האמריקנים, ישראל עדיין מדברת עם משרד התובע של ה־ICC ומאפשרת לאנשיו להיכנס לישראל כדי להראות את צדקתנו. זאת בזמן שעצם קיום החקירות נגד ישראל אינו אלא הוכחה כי מדובר בבית דין פוליטי שפועל לפגוע בישראל במזיד.
כפי שהגשת תביעה לבית המשפט הפוליטי של האיחוד האירופי היתה טעות שגבתה מחיר כבד מבחינת ישראל, כך המשך הקשרים בין ישראל וה־ICC שמקנים לגיטימציה לגוף בלתי לגיטימי במהותו יחזור אלינו כבומרנג.
ברג, גולדשטיין ועמיתיהם אמרו לא פעם לאלו שהתחננו שיסירו את תביעתם כי אילו ממשלת ישראל היתה פועלת, הם לא היו נכנסים למאבק. הטענה מוצדקת (אם כי זה לא מצדיק את מעשיהם שנועדו מראש לכישלון וגרמו נזק למדינה).
ישראל אכן חייבת לפעול בתוקפנות כדי לגבות מחיר מהאירופאים על פעילותם נגדנו. בין השאר, הגיע הזמן להפסיק לתת הנחות מס לעמותות עוינות הפועלות בשליחות מממניהן האירופיים. אפשר גם לפעול בזירות משפטיות נוחות - כמו ערכאות הבוררות של ארגון הסחר העולמי ובתי משפט אמריקניים - כדי לזכות בצדק משפטי נגד מדיניות הסחר של האיחוד האירופי.
אך כדי לעשות זאת, על ישראל לשים בצד את האשליה שאירופה היא בעלת ברית. האיחוד האירופי הוא גוף עוין שפועל במישור הכלכלי, המדיני והפוליטי כדי לפגוע בישראל. כל עוד אנחנו לא מכירים בעובדה בסיסית זאת, נמשיך לנחול תבוסות כיחידים וכמדינה מ"ידידינו" באירופה
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו