לעולם לא אסכים להפרדת הדת מהמדינה", ציטט פרופ' ישעיהו ליבוביץ' את דוד בן־גוריון, בראיון בשנות ה־70. "אתה", אמר לו בן־גוריון בשעת ויכוח, "מתכוון לכך שדת ישראל תהיה גורם עצמאי שהשלטון המדיני־יהודי יצטרך להתמודד עימו, ולכן אני לעולם לא אסכים. אני רוצה שהמדינה תחזיק את הדת בידה".
שבוע המלחמה בעזה מגיע לסיומו. רובנו כבר מטאטאים אותו מתחת לשטיח התודעה, סוגרים את הספר רגע לפני העמוד שבו כתוב ששנים של רפיסות לאומית ומדינית, אי אפשר לתקן במבצעים דחופים.
בעוד דקה נשוב לסוגיות הקריטיות שרובצות לפתחנו, והן סוגיות אזרחיות שמשפיעות על היומיום שלנו לא פחות מאלה שהשבתנו לכבודן את המשק השבוע. משום מה הן מקוטלגות אצלנו כבעיות שלא מצדיקות פתיחת אולפן בשידור חי וזוכות לכל היותר לסדרת דרמה בערוץ הממלכתי, וגם זה הישג.
זה הישג כי "מתיר עגונות" היא קודם כל יצירה אמנותית טובה ומרתקת, הכוללת תחקיר מלומד, תסריט מושקע וליהוק מבריק. זה הישג כי פעם ראשונה מכניסים אותנו אל כותלי בית הדין הרבני לא בשביל תמונה שטחית של גרושה מעשנת עם חולצה מנומרת ולק אדום מול דיין קשיש ואטום, אלא כדי לבצע סיור עומק. בדרמה הישראלית הזאת מוצג ג'וב מיוחד של בחור שלא מפחד כלל ומחליט לעשות כל מה שאפשר - בגדרי ההלכה - כדי לשחרר נשים מכבלי בעליהן.
המדינה, האשמה האמיתית, נעדרת. מתוך "מתיר עגונות" // צילום: ורד אדיר
הלכות הנישואין ובעיקר הגיטין מוצגות כחוקים ישנים ולא רלוונטיים, כאלה שנקבעו לפני אלפי שנים ואין להם קשר חי או הצדקה בעידן שלנו. אין דרך להציג את ההלכה כשוויונית או רלוונטית כשמגיעים לתחומי המעמד האישי, אך מי שנעדרת מן השיח הזה היא האשמה האמיתית: המדינה.
"הפרדת הדת והמדינה איננה פרוגרמה פוליטית, אלא רעיון מרכזי וחיוני בשביל הדת", אמר ליבוביץ באותו ויכוח היסטורי. "דת שאין הפרדה בינה לבין המנגנון הנקרא מדינה... היא אבודה". אכן, וכולנו אבודים איתה.
הידעתם? במדינת ישראל כיום אישה עגונה לא יכולה לקנות דירה בלי אישור מהבעל הנעדר שלה. גם לא מסורבת גט. אמחיש זאת בעזרת סיפור: ע' היא אישה מבוססת שביקשה להתגרש מבעלה. הבעל סירב. לאחר שנים של סירוב מצידו ביצעה "פירוק שיתוף" בבית המשפט, שמשמעותו החוקית הפרדת ממון מוחלטת, וסיימה את כל הליכי הפרידה - בבית המשפט, זולת הגט - בבית הדין הרבני.
הם לא חיים יחד, אין להם רכוש משותף, הם אינם מתראים. כאשר פנתה ע' לבנק בבקשה לקבל משכנתא למימון שליש משווי נכס שהיתה מעוניינת לרכוש, ביקש הבנק את חתימת הבעל. אמרה ע' כי היא מעוניינת לקנות נכס על שמה בלבד, הראתה כי יש לה את ההון הנדרש ואת ההכנסות הקבועות, והסבירה שהבעל־בנפרד לא מעוניין שהיא תרכוש נכס ותתחיל חיים חדשים, ולא יסכים לעולם לבוא לחתום בבנק על אישור שאין לו חלק בנכס.
היא עצמאית ומשוחררת מבחוץ ומסורבת גט מבפנים. הבנק הצטער ואמר שעל פי חוקי מדינת ישראל, הוא אינו רשאי לתת לאישה שאינה גרושה כהלכה משכנתא על שמה בלבד. ע' ממשיכה לגור בשכירות.
מדינת ישראל ממשיכה להתרגש מנסיבות חיצוניות ולהתעלם מנסיבות פנימיות. אינספור הזדמנויות לשנות את סדר היום האזרחי שלנו ירדו לטמיון, כי לא הבנו את גודל השעה. בראיון שערכתי בעבר עם זהבה גלאון שאלתי מדוע הצביעה בעד רב חרדי, מדוע לא הלכה עם הציונות הדתית בסוגיות אזרחיות? ונעניתי: השלום היה חשוב יותר.
כאשר אנחנו צופים ב"מתיר עגונות", שוכחים שוב מעזה וחוזרים לשגרה של הדתה והבטחת בחירות מפוררת לממשלת אחדות חילונית־לכאורה, כדאי לזכור את הזדמנויות הפז הנקרות בדרכנו לעשות את הדבר הגדול שעליו התווכחו הדינוזאורים הקדושים: "אני רוצה שדת ישראל תישמר משלטונך", ענה הפרופסור בוויכוח הגדול. אולי הגיע הזמן לתת עדיפות לסוגיות אזרחיות, הרי את המדיניות אנחנו לא פותרים ממילא.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו