ארץ ממחזרת

"אנחנו הפסקנו לגמרי עם הבקבוקים... אנחנו שותים רק מהברז", "אנחנו שותים רק גשם...", "זה רק שינוי קטן בהרגלים, זה כמו שהתרגלנו להשתמש בקשים הנוראים האלו..." - הדיאלוג הזה הוא חלק ממערכון תמים לכאורה של "ארץ נהדרת", על השימוש העודף בפלסטיק ובכלים חד־פעמיים.

המערכון מתרחש במסיבת יום הולדת בכיתה ג'3 אי שם ברחבי פארק ירוק ומוריק. ההורים המוארים והמודעים, מתחרים אחד בשני מי יהיה הטהרן הגדול יותר בהימנעות משימוש בפלסטיק. כך, מביאה אחת האימהות את המשקה התוסס מברז המפעל אל המסיבה - בפיה, אב אחר מביא שולחן מתקפל ואכיל, ואמא אחרת מציעה לילדים לקפוץ על מתנפחים מעץ. בסך הכל תיאור מופרז ומצחיק על הפיכת טהרנות מתנשאת לספורט ישראלי. 

טוב עשו אנשי "ארץ נהדרת" שהעלו את נושא החד"פ אל סדר היום. כחבר בקהילת קדם (קיימות, דרך ארץ, מעורבות) מבאר שבע, אשר שמה לעצמה מטרה לצמצם את שימוש היתר בחד"פ ובפלסטיק, אני רואה בעניין נושא חשוב כשלעצמו. אך המערכון צלל מזרחה ברגע שהופיעה האמא של שפע בדהרת SUV שחור על הדשא הירוק, מזניקה אל המסיבה רוח קדים, עם פיג'מה נוצצת ובגאז' מלא בפלסטיקים.

למרות שזה לא נאמר בפירוש בשום דרך או צורה, ודווקא בשל כך, הדמות הנלעגת שזכתה להיות מוכרת רק כ"אמא של שפע" ולא בכדי, היא הבעיה העיקרית של הסאטירה הישראלית ושל "ארץ נהדרת", שמככבת בחוד השקע העמוק שבה.
שוב ושוב, בכל פעם שנקרה שמץ הזדמנות, קופצת הסאטירה לביצת הסטריאוטיפים וההומור העדתי. הומור שאיכשהו תמיד נותר עדתי כשזה נוגע למזרחים, אתיופים, חרדים, ערבים, עניים, ימנים ואנשי פריפריה. או במילים אחרות - כל מי שלא נמנה עם אנשי "ארץ נהדרת". 

ההגינות מחייבת לומר שנדירים הסטריאוטיפים שאינם מכילים יותר משמץ של אמת. גם בסביבתי הקרובה יש "אום שפע" שכאלו, וחלקן אף ממוצא מזרחי. עם כל הטיותיה המוקצנות, "ארץ נהדרת" לא ממציאה מציאות יש מאין, אך היא בהחלט מזהמת אותה שוב ושוב על ידי שימוש בסטריאוטיפים רב־פעמיים. במקום לנסות ולהראות חברה ישראלית רבגונית ומורכבת, לשנות ולהעז, ולהציג דמות מזרחית שדואגת לסביבה, ויש לא מעט כאלו, "ארץ נהדרת" מקוששת צחוקים מוקלטים באמצעות שימוש בהומור עבש משנות החמישים. כך מחזקים יוצריה את ההטיה המובנית של הקליקה, זו שמחלקת את העולם לאנחנו וכל השאר, אלו שאנחנו אוהבים להלעיג. 

אינני בטוח כמה אנשי "ארץ נהדרת" מודעים למעמדם החינוכי. אכן, חינוכי. שכן מהו חינוך אם לא הצעת אפשרות לגיבוש זהות וקביעת סולם ערכים של נכון וראוי. בין שירצו או יתחמקו, בעולם שבו המציאות מתפוררת לנרטיבים שמפרשים את המציאות, אנשי "ארץ נהדרת" שותפים בחינוך הישראליות החדשה. מתוקף הרייטינג ומרכזיותם בשיח הישראלי, ב־17 עונותיה, "ארץ נהדרת" חינכה מיליוני צופים באמצעות צחוקים וחיקויים, תוך פירוש המציאות דרך סטריאוטיפים.

אין מדובר כאן בשאלה של מה בא קודם - הביצה או החיוך. מי ששולט בתוכן הממוסך, מעצב את הדרך שבה אנו תופסים את המציאות, וכך גם מערכון אחד חסר אחריות עלול לתקוע טריז מרושע במבנה נפש צופיו, כופה עליהם תפיסת מציאות.
גם אם עמוק בפנים כולנו גזענים ומוטים במידה כזו או אחרת, מה שהופך אותנו לבני אדם הוא היכולת שלנו לטפס מעל ההטיות שהוטמעו בנו, ולראות ולהרגיש מעבר לקלישאות. מן הראוי שגם אנשי ״ארץ נהדרת״ יגלו אחריות, ויתחילו לחשוב על העולם שהם רוצים להשאיר לילדינו. בניגוד לפלסטיק, הסאטירה הישראלית צריכה להפסיק למחזר את קלישאות העבר ולהצחיק מהמורכבות שהתהוותה ולא מהקלישאות שצריכות לחלוף מן העולם. בסך הכל מדובר בשינוי קטן בהרגלים. כמו שהתרגלנו להשתמש בקלישאות הנוראיות הללו, עכשיו אנחנו יכולים בלעדיהן.

 

צילום: דודו גרינשפן

 
השבוע לפני 103 שנה התחולל בבאר שבע "אסון הקרון", סיפור טראגי המשקף את המורכבות שעימה התמודדו יהודים לאורך הדורות - בהיותם תלושים ממדינה ומתפקדים כחיילים בקרבות בין האימפריות. אל הסיפור נחשפתי דרך עבודת המחקר של אלישמע קלוש ועומר שוורצפוקס מקבוצת "הגיע זמן באר שבע" בפייסבוק. 

בכל 400 שנותיה בארץ ישראל, הקימה האימפריה העות'מאנית למעשה רק עיר אחת בשנת 1900, והיא באר שבע. העיר הוקמה כדי לחזק את השליטה של האימפריה העות'מאנית בשוליה. כל שבטי האזור, ועד סיני, היו מגיעים לעיר כדי לשלם את מסיהם לאימפריה.

בפרוץ מלחמת העולם הראשונה, כשהאימפריה העות'מאנית מסובכת בה מבחוץ וקורסת מהשחיתות הפנימית, הועמדה ברירה בפני הנתינים הזרים תושבי ארץ ישראל - להתעת'מן ולקבל נתינות טורקית, או לעזוב את הארץ. כך סב סבתי - יעקוב (מסעוד) בוחבוט, סירב להתעת'מן ועזב את הארץ למרוקו מהחשש שיגויס לצבא. מי שהתעת'מן וכבר לא היה ראוי להיות בשר תותחים, נשלח לעבודות שירות אזרחיות שונות בבניית גשרים ודרכים. כך מצאו את עצמם המהנדס ברוך קטינקא וחבורה של פועלים יהודים מיפו ומירושלים, יורדים דרומה כדי לבנות את מה שמכונה כיום "הגשר הטורקי" מעל נחל באר שבע.

 
החילות הבריטיים בהנהגת אלנבי, שניסו לכבוש את ארץ ישראל מכיוון דרום, ציפו להתנגדות עזה בשערי עזה. עוד בטרם החל הקרב הראשון על עזה, שלחו הכוחות הבריטיים את הנשק החדש של המלחמה - מטוסים, להפציץ מטרות אסטרטגיות מעבר לקווי האויב. בליל 15 בינואר 1917 לנו אנשי הצוות של קטינקא באזור הגשר שעליו עבדו, וקטינקא עצמו הלך לשתות תה וללון אצל משה גורדון, ראש הקהילה היהודית הקטנה בבאר שבע, בעודו מזהיר את אנשי צוותו לבל ידליקו עששיות, או כל דבר שעלול לגרום למטוסים החגים לזהות אותם בלילה ולסמן אותם כמטרות. 

 

הצוות מצא כמה קרונות לא משומשים, ונכנס לישון בהם לאורך הלילה הקר. לפנות בוקר פשטו המטוסים הבריטיים על המתחם, והפציצו את הקרון שבו ישנו אנשי צוותו של קטינקא. 16 יהודים נהרגו בהפצצה, ונקברו בבית קברות מאולתר, שלימים הושחת קשות במהלך פרעות תרפ"ט.

הממד הטראגי של הסיפור התברר כאשר במהלך הקרבות הופל מטוסו של אחד הטייסים הבריטים, ובעודו בשבי גילה הטייס מה היו תוצאות ההפצצה על באר שבע. היסטוריונים חלוקים ביניהם באם הטייס היה לורד ויקטור אליאס ששון, בן למשפחת ששון היהודית־בריטית שמוצאה מעיראק, או טייס אחר ממוצא יהודי חלקי. הידיעה שהפצצה שייתכן והוא הטיל הרגה יהודים שישנו בקרון הטריפה את רוחו של הטייס השני, ולאחר המלחמה אושפז עד שלבסוף התאבד בשנת 1936, קורבן נוסף לתעתועי גורל העם היהודי בתפוצותיו השונות

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו