חזון, לא פס ייצור

בהשוואה לאופוריית השלום העולמי שלתוכה נולד הסכם אוסלו, תוכנית המאה לסיום הסכסוך הישראלי־פלשתיני נולדה למציאות עולמית מטולטלת. גם במדינות אירופה, גם בארה"ב, הסדר החברתי והפוליטי המוכר נקלע למשבר, וסימני שאלה מטילים צל של אי־ודאות על המגמות לעתיד. בהיעדר יכולת להסדיר יציבות באזורי סכסוך מדממים מאפגניסטן עד אוקראינה, בהיעדר תקווה לשיקום סוריה, עיראק ולוב, מה יוכל להבטיח סיום סכסוך וסידורי שלום דווקא לארץ הקטנה בין הירדן לים? 

שאלה זו מחוללת ספקות לא רק ביחס להנחות המוצא בבסיס תוכנית המאה, אלא גם ביחס לתשתית התפיסתית המתגלה במכלול הדיון על אודות התוכנית. למרות מציאות עולמית משתנה הנטועה מכבר בתופעות המאה ה־21, המערכת המושגית לתיאור המציאות ולשיפוטה מקובעת עדיין במלוא הגיונותיה וציפיותיה, במושגי המאה הקודמת. הפער מתבטא קודם כל בעצם הציפייה לפתרון מוסכם, סופי ויציב לשלום בר־קיימא. בסוף המאה הקודמת, לאחר קריסת בריה"מ, באווירת בשורת הפילוסוף פוקיימה ל"קץ ההיסטוריה", עוד היה לכאורה מקום לציפיות כאלה. עם שובה של רוסיה לתפקיד אקטיבי של מעצמה, גם במדינות אירופה השלוות, התפכחו מאשליית קץ ההיסטוריה. החרדה מפני מציאות של ביטחון מתערער ועתיד בלתי נודע, אוחזת כיום גם ביציבות שבמדינות. ובכל זאת נביאי השלום ממשיכים להאמין ולהטיף שאם נחשוב חיובי, גם המציאות תהיה חיובית. אם בכל זאת זה לא קורה, כנראה לא באמת רצינו.

גם השיח הישראלי בדיון בתוכנית מבטא דפוסי חשיבה מקובעים למושגי המאה הקודמת. כך, למשל, בסוגיית המדינה הפלשתינית: מימין מתקשים לקבל את ההתחייבות להכיר במדינה פלשתינית, ומשמאל טוענים כי התוכנית "אינה מציעה לפלסטינים מדינה על פי כל הגדרה סבירה" (רביב דרוקר, "הארץ", 03.02.20). אלא שבאמצע המאה ה־21, מה שקרה לתופעת המשפחה, קורה גם למדינה. מי יגיד לאם חד־הורית שהיא אינה עונה להגדרה סבירה של משפחה? כך גם ביחס למדינות כתופעה מורכבת פי כמה ממשפחה: בעידן החדש, יש יותר מדרך אחת סטנדרטית להתקיים כמדינה. זה לב הכשל: חושבים באופן מודרני במציאות שבממדים מעשיים משמעותיים הפכה מזמן לפוסט־מודרנית. 

 

על חלומות לאומיים לא עושים משא ומתן. הפגנה בבאקה אל־גרבייה // צילום: מישל דוט קום

 

גם תפיסת התוכנית כמתווה לפעולה, צריכה להיות מובנת במושגים המתאימים למורכבות העידן החדש. בשורת הנשיא טראמפ משמעותית ביותר בהתוויית כיוון חדש. ככזו היא צריכה להתפרש כדחיפת אנרגיה למערכת מתהווה בציפייה לחילול דרך חדשה. בשיח המקובע למושגים מן המאה הקודמת, מתייחסים לתוכנית בת 180 העמודים, כאילו היתה תוכנית עבודה מפורטת לניהול פס ייצור. ההתהוות כתופעה מורכבת, במעבר מתכנון לביצוע, אינה נתונה לשליטה מלאה. הדבר מוכר לכל איש עסקים. תשאלו את רמי לוי אם היתה לו תוכנית עסקית מפורטת להתפתחות מדוכן במחנה יהודה, עד לרשתות המסחר שהוא מחזיק כיום. 

מעניין לגלות שכבר באמצע המאה הקודמת, במחלוקת על תוכנית החלוקה, בן־גוריון חשב ופעל בתודעת דינמיקת ההתהוות. לדוגמה הסביר: "מדינה יהודית בחלק של הארץ אינה סוף אלא התחלה". הקמתה של המדינה "תשמש מנוף רב־כוח במאמצינו ההיסטוריים לגאול את הארץ בשלמותה". 

ביסוד השוני בין התנהלות בחשיבה מודרנית, מכנית וסגורה, לבין התנהלות בחשיבה מורכבת פתוחה להתהוות, טמון המפתח ליישום נכון ומועיל של תוכנית טראמפ. בעוד חשיבה מודרנית לא ויתרה על האמונה כי לכל בעיה חייב להיות פתרון, חשיבה מורכבת מכירה בבעיות שביסודן אין להן פתרון. אפשר לבקש פתרונות זמניים, בתנאי שלא ידרשו ויתור על חזון נצחי. על חלומות לאומיים ודתיים לא עושים משא ומתן, זה נכון לפלשתינים ולא פחות מכך לישראלים.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו