1. לקברניטי הכדורסל הישראלי יש את כל הטיעונים המוצדקים לאי חידושה של ליגת העל, שלצערנו מתבססת על זרים ומתאזרחים שרובם המוחלט נמצאים בארה"ב, שסופרת כבר יותר מ-70 אלף מתים מהמגיפה. עדיין אין אישור לכניסתם לארץ, אין ערובה שכך שירצו לחזור (עם חלקם נסגרו הסכמי שחרור לפני כחודשיים), ואחרי חזרתם הם מחויבים בבידוד.
המשמעות: אף קבוצה לא תוכל להתחיל להתאמן בסגל מלא לפני תחילת יוני. תוסיפו לזה שלושה שבועות לפחות של אימונים ותקבלו ליגת קיץ שבה הקול היחידי יהיה רעש סוליות הנעליים, שתסתיים אי שם בסוף אוגוסט - המועד שבו חלק מהקבוצות מתחילות בהכנות לעונה הבאה. לכל אלה תוסיפו גם את הטיעון הכספי שלפיו חזרת הליגה תעמיק את הבור התקציבי שבו מצויות הקבוצות - ותקבלו ליגה שאחד הדירקטורים טען אתמול כי "כאשר אתה מחושק מהרבה כיוונים, אתה מרים ידיים".
2. אבל למטבע יש צד נוסף. לרוב קבוצות הליגה אין אינטרס ממשי לחזור לפעילות. אין מאבק על כרטיס ליורוליג, ומלבד הפועל ירושלים אין לאף אחת מוטיבציה מינימלית לשחק במפעלים האירופיים.
רוב הקבוצות מיקדו את מאבקן בחזרתן של מחלקות הנוער לפעילות, כי הן הרי נהנות מתשלומי ההורים, אז למה להפסיד כסף? ביורוליג, שם מכבי ת"א היא אחת מהמובילות גם מאחורי הקלעים, אזי אלופת ישראל "שכבה" על פרופ' גרוטו כדי שיאשר לוויטוריה להיכנס לישראל חרף האיסור על טיסות מספרד. כעת, כאשר לקבוצה יש בעיקר מה להפסיד, הכדורסל יכול לחכות. במאי ,2018 כשבחולון חשבו שאפשר לקחת אליפות, הם נאבקו בארגון השחקנים. ועכשיו? אין מטרה.
3. מה שמפריע לאוהדי הכדורסל ולשחקנים המקומיים היא הפסיביות של ראשי הליגה. כשבכדורגל הישראלי נלחמו לחזרה לאימונים, הכדורסל שידר סקפטיות. כשהכדורגל יצא במסע "תחזירו לנו את הכדורגל", הכדורסל התנה את חזרתו ב"תביאו לנו כסף".
בעשור האחרון חזרה הליגה להיות רלוונטית. האולמות החדשים נצבעו בקהל רב, מאבק האליפות נפתח וטיעוניהם של המקטרגים על "ליגה של 100 צופים באולמות של יציע אחד" הוסו לנוכח ההצלחה והאצטדיונים הריקים בחלק ממשחקי ליגת הכדורגל.
אם נראה כאן רק משטחי דשא בתקופה הקרובה, גם ללא קהל, הכדורסל יספוג מכה תדמיתית קשה. כי אם מה שחשוב חוזר לפעילות, אזי הסאבטקסט של החברים ברחוב הברזל הוא שליגת הכדורסל לא חשובה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו