ביום שני שעבר, התאריך העברי של יום הולדתי ה-50, באתי ל'אוהל', מקום קבורתו של הרב מנחם מנדל שניאורסון, כדי להניח תפילין בפעם הראשונה בחיי.
חברי הטוב, הרב לוי שם-טוב, שליח חב"ד בוושינגטון, עשה את כל הדרך לניו-יורק כדי לארגן את האירוע וללוות אותי בתהליך. בעוד שהודינו לו מעומק הלב, הוא דווקא התעקש להודות לנו על כך שזיכינו אותו בזכות גדולה, משום שאני נחשב כ"קרקפתא דלא מנח תפילין", כלומר אדם שמעולם לא הניח תפילין. בהיבט הזה, המצח שלי הוא קרקע בתולה. ואכן, היתה זו אבן דרך משמעותית במסע היהודי האישי שלי, שיכולה היתה להתרחש רק בשני מקומות: בכותל או באוהל. הסיבה לכותל מובנת וברורה. הנה הסיבה לאוהל.
.jpeg)
האירוע כולו היה הפתעה גמורה, בהפקת אשת החיל שלי, בצל משבר הקורונה ותוך ריחוק חברתי. לאחר הנחת התפילין, התפללנו שחרית עם מניין מחבריי הקרובים, קראנו בתורה את פרשת "שלח" וקיימנו סעודת מצווה צנועה. בסיום האירוע ביקרנו בקברו של הרבי. זה היה אחד הימים המשמעותיים ומעוררי ההשראה בחיי.
היהדות היא מרכיב מרכזי של זהותי והוויתי, שמתפתח ומשתנה לאורך זמן. משחר נעוריי לא הייתי אדם מאמין, ובגיל 13 סירבתי לקיים בר מצווה כי ראיתי בכך מעשה אמוני שהוא זר לי. המשכתי לשמור מרחק מקיום מצוות עד אמצע שנות ה-30 של חיי, אז נישאתי והקמתי משפחה דתית. כמשפחה, שמרנו שבת, ציינו את כל החגים כהלכתם והלכנו לבית הכנסת, אבל ברמה האישית נמנעתי מהנחת תפילין או מתפילה משום שאינני "אדם מאמין".
במקביל, תמיד הייתה בי מחויבות עמוקה לעם ישראל וגאווה גדולה על היותי חלק מהעם היהודי, שיש לו שליחות לפעול למען האנושות ומנגנון פעולה ברור כיצד לממש את השליחות הזו. למעשה, מסלול חיי המקצועיים שזור באירועים משמעותיים הקשורים לעם היהודי. בין השאר, הובלתי את הצוות הראשון שפעל למימוש חזון פרויקט תגלית של יוסי ביילין; מכון ראות, שאותו הקמתי, פעל רבות לקירוב בין ישראל לבין העולם היהודי ולחיזוקה של הגולה הישראלית; ומאז משבר הכותל בשנת 2017 אנחנו מובילים קואליציה רחבה של ארגונים שפועלים לטיפוח העמיות היהודית. אפילו הספר הראשון שכתבתי עסק בסוד הקיום היהודי.
בישראל, חיי כאדם יהודי היו פשוטים יחסית. מרחב המחיה הישראלי הוא "יהודי" במובן זה שלוח השנה הלאומי הוא הלוח העברי, שפתנו היא עברית, יום השבת הוא יום המנוחה וירושלים היא במרחק שעת נסיעה. קל להיות יהודי בישראל גם אם לא מקיימים מצוות.
אולם לפני חמש שנים משפחתנו עברה להתגורר בניו יורק. פה הבנתי שזהות יהודית היא בחירה שמחייבת התכוונות אישית, הקצאת זמן והשקעה כספית, ומשמעותה בידול מסוים מהחברה האמריקאית שסובבת אותנו. בית הכנסת כאן הוא לא רק בית תפילה אלא גם בית קהילה, ומי שרוצה להשתייך - חייב להתייצב.
במשך השנים פגשתי ישראלים רבים שהיגרו לארצות הברית, והמפגשים עימם הבהירו לי שהזהות העברית והישראלית הופכת פריכה מחוץ לישראל ולא עוברת לדורות הבאים. למעשה, בעידן של פתיחות וסובלנות כלפי היהודים, רק לזהות יהודית עשירה יש יכולת לשרוד ולשגשג ברחבי העולם. לכן, למרות שמשפחתנו באה לכאן לשנים ספורות בלבד, כבר בשבת הראשונה הצטרפנו ל- Lincoln Square Synagogue שהפך לביתנו הקהילתי.
השהות בניו יורק נותנת לי נקודת ראייה חדשה על העם היהודי שמחוץ לציון, בבחינת דברים שרואים מכאן לא רואים משם. הבנתי שיהדות משגשגת מחוץ לישראל מחייבת תפריט של אפשרויות למעורבות משמעותית, ופגשתי אנשים רבים שהמסע היהודי של חייהם התחיל באירוע "קטן" של מפגש עם רב מאיר פנים, הנחת תפילין, ארוחת שבת, הדלקת נרות, אפיית חלה או ביקור בבית כנסת. כשהייתי בישראל ראיתי במעשים האלה מחוות דתיות שכרוכות באמונה. עכשיו, בגולה, אני מבין אותם כמחוות של עמיות יהודית, שבבסיסן עומד רצון ומחויבות להשתייך לעם ישראל.
וכך "גיליתי" את נפלאות העולם של חב"ד שאותו עיצב הרבי מלובביץ'. הבנתי שככל שלציונים יש את הרצל ואת הכותל, הרי שליהדות התפוצות יש את הרבי ואת האוהל. המכנה המשותף ביניהם הוא חזון מעורר השראה ויכולת מדהימה לממשו באמצעות מערך מוסדות ותנועה עולמית של פעילים. ההבדל המהותי ביניהם הוא שבעוד שחזונו של הרצל קרא לחיסולה של הגלות והגולה, חזונו של הרבי עומד בבסיס שגשוגה של הגולה, כמובן עד לביאת המשיח.
פרשת בר-המצווה שלי, שאותה קראנו בשבוע שעבר, היא פרשת "שלח" ובה סיפור המרגלים שנשלחו על ידי משה לתור את ארץ ישראל לפני כניסת העם לארץ. עשרה מהם שבו ובפיהם מסר של חולשה וחורבן. לעומתם, יהושע וכלב, סיפרו סיפור של עוצמה ושגשוג. העובדות היו זהות. החזון הפוך.
פרשה זו לוכדת בדיוק רב את מחשבותיי ותחושתיי באשר לפועלו של הרבי. לאחר השואה ולקראת החצי השני של המאה ה-20, צפו מרבית מנהיגי יהדות העולם כי הקהילות היהודיות יצטמצמו כתוצאה מהתבוללות ונישואי תערובת. אולם הרבי ראה דווקא הזדמנות להתרחבות של אותן קהילות דרך עשייה מתמדת של קירוב לבבות. וכאשר מנהיגים רבים בחרו במגננה, בחר הרבי במתקפה. בשעה שמרבית העולם היהודי התכנס במספר מוקדים קטן יחסית ובנה מוסדות גדולים במבנים ענקיים, קרא הרבי דווקא לחזק את הקהילות הקטנות ואף לתמוך ביחידים באמצעות רשת עולמית של בתי חב"ד "קטנים". וכך הוא הציע לעולם היהודי חזון עצום בממדיו: להביא חיים יהודיים לכל יהודי באשר הוא. העובדות היו זהות. החזון הפוך.
כידוע, הרבי הקים "צבא". חזונו וגישתו רתמו אלפי אנשים, הם שלוחי חב"ד. הוא דרש מהם להקדיש את חייהם, במלוא מובן המילה, ולהשיג בשליחות זו הצלחה מוחלטת. יש הרואים בשלוחי חב"ד צבא של רבנים, אבל אני רואה בהם תנועה של יזמים חברתיים שפועלים ביצירתיות עצומה לאור חזון משותף. את התנועה העולמית הזו הוביל איש רוח וחזון בכלים של השראה אינסופית ודוגמה אישית של מחויבות בלתי מתפשרת לחיים של אמת, אמונה ושירות הקהילה; של יחס מכבד לכל אדם, מפשוטי העם ועד לגדולי עולם; ושל צניעות, מסירות וחריצות אגדתיים.
בצבא של הרבי מלובביץ', אחד ועוד אחת נותן הרבה יותר משניים. הרב לורד ג'ונתן סאקס מתאר את אברהם אבינו ואת שרה אימנו כ"פאואר קאפל" הראשון בהיסטוריה, וטוען כי אברהם לא יכול היה להצליח בשליחותו ללא שרה. כך גם הרבי הבין שהצלחת שלוחיו מותנית במחויבות זוגית אמיתית שבה הרב-השליח ואשתו הרבנית הם עמודי התווך של בית חב"ד וביחד הם מהווים שלם שגדול בהרבה מסכום חלקיו.
מרבית הצבאות בנויים בצורה אנכית "מלמעלה למטה", אולם צבאו של הרבי מלובביץ' דומה יותר לרשת שטוחה. תובנותיו הארגוניות והניהוליות היו מבריקות, וניתן להבינן רק במבט לאחור ובאמצעות כלים של חשיבה מערכתית (System thinking) ותיאוריית רשתות (Network theory). הרבי עיצב "מוסדות" שהם "ברי-שכפול" כמו בית חב"ד והשירותים שהוא מספק או רעיון השליחות. באופן זה יכלה תנועת חב"ד לשכפל את מוסדותיה ולצמוח לכדי רשת חובקת-עולם. ואכן, כל בתי חב"ד בעולם דומים, אולם אין שניים שהם זהים משום שהנסיבות המקומיות משתנות.
כך, במשך הזמן מתגלות ברשת של חב"ד עוד ועוד "תופעות רשתיות" (Network effects): ככל שהתנועה גדלה - כך היא משרתת יותר אנשים, וככל שהיא משרתת אנשים רבים יותר - כך היא גדלה יותר. באופן מדהים, תנועת חב"ד יותר מהכפילה את עצמה לאחר הסתלקותו של הרבי לפני 26 שנים.
ייתכן שיום אחד תמצה תנועת חב"ד את התפשטותה "האופקית" על פני כדור הארץ. ואז מה? אני מאמין כי גם לאחר מכן תנועת חב"ד תמשיך להתפתח בדרכים חדשות כדי לתת מענה לבעיות העצומות הניצבות בפני האנושות. אחד מרבני התנועה אמר לי כי חב"ד תוכל לפעול גם בצורה "אנכית" כדי להתמודד עם אתגרים כמו שינויי האקלים, עוני או מאבק במחלות קשות. התפתחות כזו תהיה המשך טבעי לחזונו של הרבי, מאחר שהוא עצמו מיזג את הייחודיות היהודית עם הומאניזם ואהבת כל אדם באשר הוא.
כמובן שככל שהחזון הזה יתממש, הרי שתרומתו של העם היהודי לאנושות במאה ה-21 תמשיך להיות עצומה וייחודית וחלק ארי ממנה יגיע דווקא מקהילה חסידית.
לעתים תכופות אני מוזמן לשוחח עם קבוצות שונות על נושאים שקשורים לעם היהודי. אני מנצל את ההזדמנויות האלו כדי לאתגר את הקהל לחשוב על החברה וההיסטוריה היהודית מנקודת המבט הרחבה ביותר. אחת השאלות החביבות עליי היא זו: בעוד 500 שנה, ובתנאי שמשיח לא יגיע לפני כן, האם סביר יותר לפגוש שליח חב"ד או קצין של צה"ל? כמובן שמדובר בשאלה תיאורטית, אבל גם בשאלה שמכירה בכך שתופעות מסוימות חסינות יותר מאחרות. על כל פנים, מרבית המשיבים לשאלה הזו עונים - "חב"ד". התשובה הזו מגלמת את האמונה העמוקה בחוסן העצום של הרשת שאותה הקים הרבי מלובביץ'.
אם קראתם עד לנקודה זו, הרי שוודאי ברור לכם מדוע אני רואה ברבי מלובביץ' אחד המנהיגים החשובים ביותר בהיסטוריה של העם היהודי. מסיבה זו הייתה הנחת התפילין באוהל משמעותית כל כך עבורי. כמי שרואה את עצמו כיהודי-אגנוסטי וכישראלי החי בתפוצות, הייתה זו הצהרה של השתייכות לשרשרת הדורות יותר מאשר הצהרה על אמונה. לא הלכתי לאוהל על מנת שתפילותיי יישמעו ובקשותיי תענינה, אלא על מנת לקבל השראה מאחד מגדולי היהודים בכל הדורות.
גידי גרינשטיין הוא המייסד והנשיא של קבוצת ראות ושל מיזם תום (Tikkun Olam Makers). ספרו, "סוד הקיום היהודי", יצא לאור בשנת 2015
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו