בדרך להפגנה מול בית ראש הממשלה, אני פוגש שני חברים מכפר הולדתי שהיום בשמאל.
"מה נשמע?", שאלתי.
"כשביבי ילך נהיה חברים", צועק אלי ר' בחצי חיוך.
"השתגעתם? אל תחשבו שרק לכם יש רגשות. גם לימין יש. אתם באמת חושבים שרוב העם שבחר בו יאפשר לכם זאת בגלל ההפגנות? אל תנסו להשפיע בהפגנות על מערכת המשפט. תנו לה לעבוד".
לפני שהוויכוח מתלהט, אני מזכיר לחברי שבמלחמת יום הכיפורים יצאנו ימנים למערכה, למרות המחדל הגדול, ולא דרשנו את ראשיהם של ממשלת השמאל שהייתה אז באמצע הקרב.
ההשוואה: אנחנו בתוך קרב מול מגפה שלא הייתה כמוה מאז המגפה הספרדית בשלהי מלחמת העולם ה-1.
בשמאל המפגין והלוהט משנאה כלפי הימין ונתניהו לא חדרה ההכרה שיש כעת קרב על החיים מול המגפה. רואים זאת לפי הזלזול בהוראות כפי שהיה הלילה בהפגנה. אין מסכות, אין שמירת מרחקים. האם זו מסירות לרעיון תוך לקיחת סיכונים?
ראינו זאת גם בהצטופפות וחוסר המשמעת בהפגנה בתל אביב נגד נתניהו והממשלה.
לפיד כבר לא אומר זאת, אבל המפגינים - בעיקר מגזרת האנרכיסטים הרבים אותם אני מזהה מהפגנות השמאל נגד "אכיבוש" - באמת סבורים שהקורונה היא המצאה. התאוריה הזו עלולה לגבות חיים כי הם מחוללי הדבקה בקרב משפחותיהם. והם עלולים לסחוף אחריהם את השמאל המתון.
אם כך מה עושים?
הרי אחינו הם. בני משפחותיהם עלולים לשלם את המחיר. החברה הישראלית כולה עלולה לשלם מפני שבסוף אנו אומה אחת, עם מערכת בריאות אחת, עם בתי חולים שמקבלים חולים בלי אבחנה פוליטית, עם צבא אחד שבו צעירי שני המחנות משרתים יחד.
כשיוצאת כעת ביקורת מוצדקת מהאופוזיציה על המהירות שבה הוסרו ההגבלות, צריך לזכור שהם זעקו מדוע לא פותחים את הסגר כמעט בכל שידור.
אלה, שהשתתפו בחגיגת הלחצים "לפתוח", "לשחרר" את המשק, שכחו את חלקם וכעת מאשימים את הממשלה. הרי הפימפום הבלתי פוסק של ידוענים וראשי עיריות בדרישה לפתוח את המשק הוא שגרם להסרת המגבלות וחזרה להדבקות מאסיביות.
כדי להחזיר את המשמעת הלאומית והלכידות הנחוצה להתמודד עם המגפה, צריך להעמיד מול החברה כמה עקרונות: ראשית, אין לממשלה, אף ממשלה אינטרס להטיל סגרים ולסגור את המדינה או חלקיה. היא מפסידה כלכלית מכל כיוון - צורך לשלם דמי אבטלה, הפסדי גביית מע"מ ועוד.
כמו כן, אין אינטרס לסגור מוסדות תרבות. כפי שהסביר פרופ' חגי לוי, תא"ל שהיה קצין רפואה ראשי והיום מנהל את משרד הבריאות, סגירת חדרי כושר נעשית מפני שהחללים הסגורים הללו הם מדגרות קורונה.
ההשוואה לבתי הכנסת אינה נכונה ובאה לפרוט על מיתרים של עוינות לדת-דתיים וחרדים. בבתי הכנסת לא מתאמנים ולא מתרוצצים. המתפללים עם מסכות, ובבתי כנסת רבים בחרו להתפלל בחוץ, אפילו ב"גור" - החסידות השמרנית ביותר, במקומות שלא ניתן לבצע בהם את הריחוק החברתי.
נודה על האמת: במכון כושר אי אפשר להתאמן עם מסכות. קשה מאוד גם לשמור שם על מרחק בין המתאמנים, והמזגנים הם מקדמי הדבקה. כשמתנשמים בכבדות ובדבוקות, ועוד בלי מסכות - זו ערובה למדגרת קורונה.
מצאנו פתרון: מתאמנים במתקנים שקיימים בטבע. חזרנו לשכיבות סמיכה. גם אתם יכולים לעשות זאת בערבים במתקני כושר שבגני הערים. יש המון מסלולי כושר בטבע. או שתעברו לגור בהרים. או שתלכו לשפת הים.
זו פניה לשמאל השפוי: האנרכיה שהמפגינים מובילים אליה, חוץ מהסכנה להעלאת התחלואה, עלולה גם להיגמר לא בהכרח כפי שהשמאל השפוי רוצה.
זה כבר לא צחוק. השוליים של האנרכיסטים השמאלנים עם הדגלים השחורים והאדומים תופסים יותר ויותר מקום, ובהנהגת כמה גנרלים ולשעברים, הם יותר מרומזים איך להחליף שלטון בכוח הזרוע. מבחינתם, ההמונים צריכים לעלות על בלפור כמו על הבסטיליה.
להזכירכם, ההפיכה בבסטיליה הצליחה כשפיזית נערף ראשו של המושל דה לוניי בכיכר העיר. זה מה שהם רוצים?
בלפור אינו הבסטיליה ונתניהו, לוחם וקצין בסיירת מטכ"ל, לא ראוי ליחס שניתן לו בהפגנה.
אחים אנחנו. הקללות כלפי נתניהו והאיומים על חייו - אין להם מקום בשיח בימים אלו של מגפה ובכל עת. יש לכבד את החלטות הממשלה הנבחרת. יש לכבד את הוראות משרד הבריאות במדויק.
אפשר וצריך לבקר ולהציע הצעות ותיקונים אבל בצורה מכובדת ובונה. ביחד ננצח את המגפה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו