כאב הבטן בשל עסקת החטופים הוא עצום, וימשיך להיות מורט עצבים בימים הקרובים. יחיא סינוואר, שטופח בכלא שלנו ושוחרר בעסקת שליט, מכיר אותנו היטב. את החולשות, את הסדקים, את הרגשות. ועדיין, טוב שעשו את העסקה הזו. הילדים שהופקרו באותה השבת צריכים לחזור הביתה, לישראל. להוציא אותם מציפורניו של לוציפר.
שחרור החטופים הזה לא היה מתאפשר בלי הלחץ הצבאי. הלחימה מתחילה לשאת תוצאות. ההוכחה הבולטת לכך היא מה שעמד בלב המשא ומתן הנוכחי: תנאי הפסקת האש. הטרוריסטים שישוחררו מהכלא בישראל לא עניינו את חמאס כמו מה יהיו אורכה של הפסקת האש ותנאיה. סלע המחלוקת היה צבאי - על הלחימה - ולא אנושי, על זהות האסירים.
הקונספציה של אנשי "שלום עכשיו", שלאורך שנים הטיפו לנו שאי אפשר לנצח ארגון טרור בכוח אלא רק במשא ומתן, קרסה גם בתחום הזה. ולכן, שאלת המפתח והמבחן הם מה יקרה בעוד כעשרה ימים. אחרי שיסיימו למרוט את עצבינו עם עוד חטוף או חטופה, אחרי שנתרגש ונבכה עם כל אחד שיחזור, אחרי שנחזיר את החוב של המדינה לפחות לחלק מהחטופים.
על מנת שהמלחמה לא תיגמר כמו "עוד סבב", צריך יהיה להמשיך באותו הקצב ובאותו הכוח. כי היעד הוא לא רק החטופים, אלא מיטוט שלטון חמאס. אם יוצקים תוכן ומשמעות ליעד המעורפל הזה, אזי מיטוט חמאס רק ברצועת עזה הוא חסר טעם אם לא מחסלים את הזרועות הנוספות, ביו"ש וברחבי העולם. הוא גם חסר טעם אם לא תיעשה דה־נאציפיקציה לשכנינו, כמו שעשו בשנות ה־40. היעד הוא לבנות שוב את יישובי העוטף, שיחזרו רק אם ימוגר האויב. היעד הוא לא אקמול - אלא טיפול שורש, כי קול אחינו ואחיותינו זועק אלינו מן האדמה שעליה נרצחו.
המבחן יהיה גם של המשטרה ושל הפרקליטות - בטח עכשיו, כשישוחררו מאות מחבלים קטינים לרחובות ירושלים ויו"ש. ניכר כי מתחילת המלחמה המשטרה הבינה את גודל השעה. היא פועלת בנחישות ובמהירות נגד כל גילוי הסתה וניצני טרור. אבל האם פרקליט המדינה בנוי להמשך מדיניות האפס סובלנות לטרור? לא בטוח.
לפני כשבוע הורה המשנה לפרקליט המדינה למשטרה לא לחקור רופא ערבי שעובד בביה"ח ברזילי, אחרי שזה הביע תמיכה במעשי הטבח של חמאס. הרופא תומך הטרור ימשיך לקבל את פצועינו מעזה, תחת תעודת הכשרות של פרקליט המדינה.
אסור לנו לחזור לסורנו, אסור לנו לחזור למדינת ישראל של לפני 7 באוקטובר. אסור לנו לחזור להכלה, לחופש הביטוי המדומה, לסובלנות הבלתי נסבלת מול מעשי הטרור.
מיטוט חמאס רק ברצועת עזה הוא חסר טעם אם לא מחסלים את הזרועות הנוספות, ביו"ש וברחבי העולם. הוא גם חסר טעם אם לא תיעשה דה־נאציפיקציה לשכנינו, כמו שעשו בשנות ה־40
מבחן נוסף הוא מול קטאר, השטן שלובש קטיפה. אלה שמדברים בנימוס ומתדלקים תעשייה של רצח ותעמולת רצח. מחייכים במעין כבוד מזרח־תיכוני מלוקק, ודוקרים בגב. זה מבחן גדול, כי ישראל לא רוצה להתעמת עם קטאר, ומעולם לא רצתה. היא נסמכה על מזוודות הכסף הקטארי שהאכיל את הטרור החמאסי במשך שנים, ועכשיו היא נסמכת עליה, אולי בחוסר ברירה, בסוגיית החטופים.
גם כאן יש מקום ללחץ מדיני. יגאל כרמון ממכון ממרי הציע מפת דרכים, וכדאי להקשיב לה. פנייה לפרלמנטים בכל מדינה, הכרזה על קטאר כמדינה הנותנת חסות לטרור, פנייה של מדינות ידידותיות לבית הדין הפלילי הבינלאומי, חרם כלכלי על עסקים קטאריים חוצי אוקיינוס, ועוד. מנוף הלחצים על חמאס לא מספיק, המנוף על קטאר הוא הכרחי. הפנקס חייב להיות פתוח והיד חייבת לרשום הכל, כולל סגירה של "אל־ג'זירה" בישראל וביו"ש בשש אחרי המלחמה. אסור לשכוח ואסור להסתמם בשקט מדומה.
העיקר: לא להפסיק להילחם. כי כשנלחמים - משחררים ומנצחים, גם אם זה רק עוד הישג בדרך. רק לא לחזור לקונספציית השקט.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו