העמקתו של משבר הקורונה עלולה לפתח ציפיות לא ריאליות מהממשלות להציל את המצב • גם בראשית המאה הקודמת באירופה פיתחו ציפיות שכאלה • כרוניקה של משבר
מדי שנה נסגרים בארץ כ־50,000 עסקים. רבים מציגים את המספר הזה כאחת החולשות הגדולות של הכלכלה, אך הם צודקים רק באופן חלקי. אכן מצב העסקים בארץ מורכב ובעייתי והביורוקרטיה והמיסוי הגבוה הם שתי סיבות מרכזיות לכך, אך הן לא הסיבות היחידות.
עסקים נסגרים באופן טבעי, כמו אנשים. לעיתים בעל העסק נפטר, לעיתים הוא פורש לגמלאות, או שסתם נמאס לו. לעיתים גם העסק מיצה את עצמו ובמקרים רבים אחרים - הוא פשוט נכשל. כל הסיבות הללו, מלבד השתיים הראשונות, לא תלויות בממשלה וברשויות - הן טבעיות לחלוטין. וכפי שיש "אבטלה חיכוכית" - שיעור אבטלה מסוים שאינו נחשב בעייתי, הרי שיש גם סגירת עסקים שאינה בעייתית - אלא חלק מהתנהלות טבעית.
השנה, לפי ההערכות של "דן אנד ברדסטריט", אך לא רק, כ־85,000 עסקים עומדים להיסגר. לפחות 50,000 מתוכם היו נסגרים בלי קשר לקורונה. אך עדיין מדובר בתוספת עצומה של 70% על מספר העסקים שנסגרו בשנה קודם לכן.
ערפל של מובטלים
השאלה היא גם מה זה בדיוק "נסגרים"? מבחינה רשמית, אם בעל מסעדה מוכר את המסעדה שלו, הרי שהעסק נסגר, אך מבחינת הלקוחות העסק נותר פתוח ומרבית הלקוחות כלל לא יהיו מודעים לכך שהבעלים התחלפו. מבחינה כלכלית, יש הבדל גדול בין סגירת עסק והסתלקותו מהשוק לבין החלפת בעליו.
בארה"ב, רק עד לחודש ספטמבר נסגרו 165,000 עסקים. מדובר ברשתות אופנה, בתי מלון, מסעדות ורשתות אחרות שבמקרים רבים כל הציוד והסחורה שלהם הוחרמו, עוקלו או נמכרו, והעסק נסגר סופית. לפי דיווחי העסקים, ב־60% מהמקרים מדובר בעסקים שלא יועברו הלאה, אלא נסגרו סופית. מדובר בשיפור מסוים מהנתונים של החודש הראשון להתפרצות המגיפה, אז דיווחו 180,000 בעלי עסקים על "סגירה".
המצב הזה בעסקים דומה לעובדים הנמצאים ב"חופשה ללא תשלום" (חל"ת). העניין הוא שאף אחד לא יודע כמה מהעובדים האלה למעשה מובטלים. בחלק מהמקרים גם המעסיקים של אותם עובדים בחל"ת לא יודעים בוודאות אם יעלה בידם להחזיר אותם לעבודה. כך גם עסקים שנסגרים - בחלק מהמקרים הם סגורים, כי לפי שעה אין להם לקוחות. לבעלי העסקים יש אורך נשימה מסוים וכך מתחיל מרוץ הזמן שלהם. חלקם, כ־15,000 במקרה של ארה"ב עד חודש ספטמבר, הצליחו לפתוח מחדש; כ־100,000 הוכרעו סופית וסגרו, וכל היתר המשיכו במרוץ האכזרי הזה.
במקרים רבים מדובר בעסקים שצוברים חוב אדיר לבעלי הנכסים ונהנים כעת מהגנה פדרלית, או מקומית, האוסרת פינוי נכסים עד לסוף השנה, בהוראה מיוחדת בעקבות המשבר. המצב הזה מוסיף מסך ערפל: אנחנו לא יודעים כמה מובטלים יש בפועל, כמה עסקים סגורים למעשה ומה גובה האשראי שמצטבר.
הערים כבר לא נראות אותו דבר
לפי ההערכות, מאז ספטמבר מספר סגירות העסקים נסק בעשרות אחוזים. גם בארה"ב העצמאים ובעלי העסקים לא ממהרים להכריז על עצמם מובטלים, זה גם לא יקנה להם דבר, אבל הם גם עדיין לא נמצאים בתודעה הזו של מובטל. הם הרי עסוקים בניהול המשבר ורבים מהם נמצאים בחוסר ודאות.
ההבדל בין הנתונים העסקיים המגיעים מארה"ב לנתונים על העסקים בארץ הוא בגודלם. בארה"ב העסקים הקטנים מגלים עמידות גבוהה יותר למשבר מאשר בישראל. עסקים ועוסקים מהבית, כמו גם בעלי חנויות קטנות, עובדי שירותים ומוסכים - כל אלה מגלים פגיעה קטנה יחסית לישראל, למשל. גם שם הנפגעים הגדולים הם חברות ועובדי ענף התיירות והאירוח.
ענף המסעדנות חטף את הפגיעה הקשה ביותר בארה"ב, ולפי נתוני "דפי זהב" עד לספטמבר נסגרו בארה"ב יותר מ־32,100 מסעדות, כש־61% מהן נסגרו סופית. כך גם 6,450 ברים, שמתוכם 54% נסגרו סופית. יחד עם סגירת יותר מ־30,000 חנויות ועוד כמה רבבות בתי מלון, הערים הגדולות בארה"ב כבר לא נראות אותו הדבר.
"מהעריסה עד הקבר"
הנתונים זהים, אך כל אחד מפרש אותם אחרת, כפי שראינו בבחירות בארה"ב. במשאלים מוקדמים על הציפיות מהנשיא רק כשליש מהנשאלים ייחסו ל"יחס לקורונה" משקל גדול בשיקולי הבחירה שלהם. יותר מ־50% ייחסו ל"מצב הכלכלה" שיקול מרכזי. ניתן להבין מכך שרוב המצביעים רואים בקורונה "כוח עליון"; או שמא הם רואים בכלכלה רלוונטיות גדולה יותר לעניין.
ואכן, ג'ו ביידן הציע סיוע נדיב יותר, אך הציע חלוקה שונה לחלוטין מדרכו של הנשיא דונלד טראמפ. הראשון הציע חלוקה לפי אזורים, עם יתרון לאזורים דמוקרטיים, כמובן. ואילו טראמפ הציע סיוע קטן יותר, אך לפי עקרונות שוויוניים ורחבים יותר.
טראמפ הנהיג את הסיוע לכל אזרח - שהוא אמנם פתרון מהיר ושוויוני יותר, אך הפרשנות הדמוקרטית ל"שוויון" היא דווקא חלוקה שאינה שוויונית - יותר ל"חלשים" ופחות ל"חזקים".
בטווח המיידי גם משברים בעלי אופי פיננסי לחלוטין נתפסו על ידי הציבור כ"כוח עליון". אלא שבהמשך הוצמדו להם פרשנויות ואז גם יוחסה לממשלה אחריות, כמו גם הציפיות לפתרונות. במשבר הגדול של תחילת המאה הקודמת (1929) כיהן הנשיא הרפובליקני הרברט הובר. היה זה ביש מזל לו ולתפיסתו השמרנית: הוא תמך בצמצום המעורבות הממשלתית ובתוכניות פיתוח, במקביל לכך שהגדיל תוכניות תמיכה ממשלתיות, שגם בעיניו היו נחוצות בשל המשבר החריג.
אך ככל שהמשבר התארך והעמיק, הציבור נטה לעמדות הדמוקרטיות, אחרי ארבעה נשיאים רפובליקנים. ההבטחה של פ.ד. רוזוולט "מהעריסה עד הקבר", שלא היתה עולה על דעתם של אנשי שוק - הרוב האמריקני של אז, פתאום נראתה הגיונית. כשיש רוב במצוקה כלכלית, מתפתחות ציפיות להתערבות ממשלתית. רבים בארה"ב ראו במשבר הזה ככישלון של השיטה, כהתממשות החזון הקומוניסטי של מרקס, שלפיו השוק החופשי יקרוס לתוך עצמו.
זו למעשה הסכנה הגדולה של משבר הקורונה - בארץ ובעולם. התמשכותו והעמקתו עלולות לפתח ציפיות לא ריאליות מהממשלות להציל את המצב. ציפיות לא ריאליות עלולות להעלות מנהיגים שבנויים על הבטחות לא ריאליות ולהוביל לאסונות. המפלגה הנאצית בגרמניה לא היתה יכולה לכבוש את השלטון אלמלא גרמניה ואירופה לא היו מצויות במשבר כלכלי חמור כל כך.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו