סברייה אבו סייף היתה בת 70 כשנורתה למוות ביפו, באוגוסט בשנה שעברה. היא נקלעה למקום הלא נכון, בזמן הלא נכון, אל תוך סכסוך מקומי שבינה לבינו לא היה דבר. עבד אל־רחמאן ג'רושי מטייבה, מורה למתמטיקה, מצא את מותו מירי, באותם ימים, במהלך ריב משפחות בטייבה. במארס 2019, יום לפני חתונתה, נרצחה גם דיאנה אבו קטיפאן בת ה־18 מלוד. עיסאן עווקל (50) משפרעם נורה למוות חודש אחר כך בבית העסק שלו. אדם סעדיה בן ה־40 מהיישוב הבדואי בסמת טבעון נרצח בדצמבר שעבר, שלושה חודשים לאחר רצח אחיו בחתונה בכפר.
יותר מ־200 בני אדם, כולם ערבים, נהרגו בנסיבות זהות או דומות במהלך השנתיים האחרונות; שרשרת של מקרי מוות סתמיים, אקראיים או "פליליים", שהותירו אחריהם אלמנות, יתומים, הורים ואחים שכולים והרבה דמעות וכאב. ביום שישי שעבר, סמוך לצומת יער חדרה, התרחש אירוע הרצח האחרון במגזר הערבי. שני אחים, אחמד ומחמד שרקייה, נורו אף הם למוות. הם ליוו אמבולנס שבו פונה אחיינם, אמיר אבו חוסיין, לאחר שנפצע באורח אנוש מירי בבאקה אל־גרבייה. אמיר מת מאוחר יותר מפצעיו.
הציבור היהודי וגם התקשורת מקדישים, אם בכלל, רק מעט תשומת לב לנרצחים הללו, שלא לדבר על המשפחות שנותרו מאחור. אינתיפאדת הסכינים, למשל, שארכה אף היא שנתיים (2017-2015), התרחשה אמנם על רקע לאומני, אך נרצחו בה הרבה פחות בני אדם, 59 איש, והיא זכתה לתשומת לב ציבורית ותקשורתית גבוהה מאוד, ובצדק. לעומת זאת, בפרק זמן זהה רצחו ערבים, שאינם מוגדרים טרוריסטים, יותר מפי שלושה בני אדם, כולם ערבים - שלא על רקע לאומיותם או דתם - אך מכיוון שמדובר היה בפשעים "רגילים", הם נותרו בדרך כלל בצל.
הגיעה אפוא השעה "לקרוא לילד בשמו": גם במגזר הערבי מתחוללת אינתיפאדה, אינתיפאדה של פשע. הרצח המשולש בסוף השבוע שעבר מסמן עוד שיא באובדן השליטה וההרתעה מצד המדינה, המשטרה והחברה הערבית מול העבריינות הרצחנית במגזר. לפשיעה בחברה הערבית יש מאפיינים ייחודיים מובהקים: אלפי אירועי ירי, שרובם לא מדווחים, לעבר כלי רכב, בתים, עסקים ובני אדם; ארגוני פשע, שהמשטרה אינה מצליחה למגר; וכמות עצומה של כלי נשק לא חוקיים - 150 אלף על פי הערכת גורמי ביטחון - שמוחזקת בבתים פרטיים. בפועל - המשטרה מוותרת על איתורם והחרמתם. בחברה הערבית, אקדח ורובה זמינים היום, כמעט כמו כיכר לחם או שקית חלב. הם רק יקרים יותר.
לוחמת גרילה פשוטה
הממשלה אמנם מקצה למגזר בשנים האחרונות יותר תקציבים ויותר שוטרים. היא אף משקיעה בניסיונות הידברות עם האוכלוסייה הערבית והנהגתה, בניסיון לשלב כוחות מול סינדיקט הפשע והאלימות, ולמרות זאת הפערים בין הרצון הטוב לתוצאות בשטח הם אדירים. גם האמון של האוכלוסייה במשטרה נמוך. מעטים בלבד מאמינים שהיא מסוגלת להגן על חייהם אם ישתפו פעולה, יעידו נגד עבריינים, יספקו מידע או יסגירו כלי נשק.
מדינת ישראל, צריך לומר ביושר, מזלזלת כבר שנים רבות בביטחון האישי של אזרחיה הערבים, שרובם המכריע שוחר שקט ואינו אלים. אם בערים ובשכונות יהודיות היו רוצחים בפרק זמן זהה רק כמחצית ממספר הנרצחים בחברה הערבית, הממשלה היתה מכניסה אל תוך השכונות היהודיות גם את צה"ל וגם את השב"כ, כדי לסייע במיגור אינתיפאדת פשע מהסוג הזה. היא אינה נוהגת כך כשמדובר בשכונות ובתושבים ערבים.
מציאות קשה שיונקת גם מהעוני, מההזנחה ומרמת ההשכלה הנמוכה. זירת הרצח ליד יער חדרה, השבוע
צילום: מישל דוט קום
הנתונים המעודכנים - מצמררים. הם לוקטו על ידי צוות מנכ"לים בראשות מ"מ מנכ"ל משרד רה"מ רונן פרץ והוצגו לפני שבועות אחדים לפני הוועדה למיגור הפשיעה בחברה הערבית בראשות ח"כ מנסור עבאס. כדאי להתעמק בהם מעט: שיעור מקרי הרצח בחברה הערבית, שמשקלה באוכלוסייה 21% בלבד, גבוה פי שבעה מאשר בחברה היהודית. למרות זאת, המשטרה פענחה רק כרבע מהרציחות בחברה הערבית לעומת כ־50% פענוח בחברה היהודית. המגזר הערבי מוביל את עקומת הפשיעה החמורה בפרמטרים רבים: 93% ממקרי הירי התרחשו בחברה הערבית, 64% ממקרי הרצח, 61% מאירועי ההצתה, 56% מהמקרים של החזקת נשק בניגוד לחוק ו־47% מאירועי השוד.
מדינת ישראל שמסוגלת להשמיד כור אטומי בעיראק, למנוע מנשק מדויק להגיע דרך סוריה לחיזבאללה בלבנון ועל פי פרסומים זרים גם לחסל מדעני גרעין באיראן, כושלת פעם אחר פעם ב"לוחמת גרילה" פשוטה לכאורה, לא מול ארגוני טרור אלא מול ארגוני פשיעה, שפגיעתם במגזר הערבי קשה. מדי כמה ימים נרצח קורבן נוסף.
חוששים להתגייס למשטרה
בעיצומם של הימים הללו ישראל מייצרת שיתופי פעולה עם העולם הערבי, מ"המפרץ" ועד אפריקה הרחוקה, פורצת מחסומים של דורות וממוטטת חומות של איבה. לעומת זאת, היא אינה משכילה לייצר שיתופי פעולה עם אזרחיה הערבים שיביאו לתבוסת אינתיפאדת הפשע שמתעצמת מדי שנה.
האחריות אינה מוטלת רק על המשטרה אלא גם על ההנהגה הערבית. ח"כ אחמד טיבי זעק רק לאחרונה שהחברה הערבית "שותתת דם". טיבי טען ש"אין מישהו בחברה הערבית שלא רוצה שהמשטרה תבצע אכיפה, כפי שעושים בנתניה ובעוד מקומות". זה נכון במידה רבה אבל לא לגמרי מדויק. החברה הערבית אכן "שותתת דם", אבל עדיין אין מספיק כאלה שרוצים באופן פעיל, ולא סביל ותיאורטי, שהמשטרה תאכוף את החוק במקומותיהם עד הסוף, ושמוכנים גם לסייע למשטרה בכך. ללא שיתוף פעולה רב־תחומי בין המשטרה לבין החברה הערבית והרשויות המקומיות, לא באמת יהיה ניתן להילחם בהצלחה באינתיפאדת הפשע. זו, אגב, לא תישאר עוד זמן רב רק בתחומי היישובים הערביים. היא חוברת גם לפשיעה במגזר היהודי ואף מייצרת לעיתים אירועי טרור.
המשטרה אמנם נוכחת יותר בשטח אבל עדיין צריכה להיות שם הרבה יותר. בהשוואה לשנים עברו, יותר צעירים ערבים מתגייסים למשטרה, אבל עדיין מדובר במיעוט, והרתיעה מכך עדיין גדולה. ראשי רשויות ומועצות שאוזרים אומץ לנסות ולסייע למשטרה, מוצאים עצמם מאוימים וחוששים לחייהם. השנה נמצאים 14 בכירים בשלטון המקומי תחת אבטחה משטרתית צמודה, 12 מהם ערבים.
המציאות הקשה הזאת יונקת גם מהעוני ומההזנחה במגזר; מרמת השכלה נמוכה; משיעורי אבטלה גבוהים שמביאים צעירים ערבים רבים חסרי מעש לבחור להם "משלח יד" חדש - פשע, וגם ממסורות שח"כ עבאס הגדיר אחת מהן רק לאחרונה: "הערך הפרימיטיבי של כבוד המשפחה"; לכל אלה מצטרפת הרתיעה המסורתית מסיוע לכוחות הביטחון של ישראל - במקרה זה משטרה - במה שעלול להצטייר כ"שיתוף פעולה". עכשיו באה הקורונה ועימה משבר כלכלי קשה, שמעצים עוד את אינתיפאדת הפשע, שלפחות בינתיים - מנצחת אותנו.
